1.
אין הרבה לקחת מההפסד של נבחרת ישראל אתמול (שבת) מול גרמניה (2:0). אם זה היה תלוי ביוסי בניון, ייתכן שמשחקי האימון האלה (אתמול ונגד רומניה בשלישי) לא היו מתקיימים עד אשר ימונה מאמן קבוע. כשעדיין אין מאמן, אין החלטה על השיטה ואין את הסגל המלא – אלו משחקים שרק צריך לעבור. עבור בניון עצמו זאת הייתה טבילה בתפקיד החדש, עם היכרות מחודשת עם המעטפת של הנבחרת והשחקנים. ההתייחסות לכל האירוע הייתה בהתאם: עושים את הכי טוב, אך הכל בפרופורציות הנכונות ובאווירה טובה.
כעת המטרה תהיה למנות מאמן. יש מספר מועמדים זרים שנשקלים, כאשר השכר שיוצע להם לא יעבור את ה-250 אלף יורו, אך כמובן תוצע להם אופציה לזכות במענקי עלייה שמנים, במידה והנבחרת תעפיל לטורניר גדול. מעבר לכך, הדבר הכי חיובי במינוי בניון הוא הגישה של היו"ר אורן חסון, בכירי ההתאחדות וועדת האיתור, לפיה ההסתכלות היא קדימה, אל הרבה מעבר לשנתיים הקרובות, בידיעה שצריך להצעיר את הנבחרת, לעשות שינויים ולהתחיל ליצור יסודות לנבחרת הבאה.
2.
אבל צריך להיות ריאלים: לא במקרה ביברס נאתכו וערן זהבי כל כך רצויים בנבחרת הזאת, ישנו בור של שחקנים מובילים ובעלי אישיות שיכולים להוביל את הנבחרת ולסחוף אותה אחריהם. יש כישרון גדול בחלק הקדמי עם סולומון, דאבור, וייסמן, בריבו, דין דוד ובקרוב ליאל עבדה, אך עדיין, קשה לראות שם את האחד שיכול לסחוב עליו את הנבחרת. בניון היה שם. הוא יודע איזו אישיות צריך להביא לרגעים האלה.
בקישור מדברים שנים על נטע לביא אך הוא בעיקר פצוע; גלזר לא הצליח להביא את ההשפעה מהשנים הטובות במכבי תל אביב; דור פרץ בירידה; אבו פאני מקבל צ'אנס, אך קשה לראות דווקא אותו כשחקן שייקח את הקישור עליו. בדיוק בגלל זה נאתכו עדיין מאוד משמעותי עבור הנבחרת.
3.
הבעיה ממשיכה לבלוט בחלק האחורי. נצטרך להמתין ולקוות שבתקופה הקרובה יגדלו כאן שחקני הגנה מאוזנים וטובים יותר. בין אם משחקים אם מערך של ארבעה או חמישה שחקנים בהגנה, הבעיות יישארו כל עוד חסרים לנו שחקנים הגנה איכותיים. כבר משעמם ומתיש לחשוב שוב למה לא גדלים פה שחקני הגנה, איפה הם סופגים את היסודות, מה אחריות המועדונים, מהי המעטפת המקצועית וההכנה לבוגרים, אבל זאת האמת.
סאן מנחם הוא דוגמה מייצגת. מדובר בשחקן שהיה בליגה הלאומית לנוער ברמת השרון, מערכת שאם יש בה יותר ממאמן אחד בשנתון זה הרבה. הוא הגיע לבוגרים עם בעיות הגנתיות קשות, ואומנם שיפר חלק אך עד גבול מסוים, אבל כעת גם ברק בכר מחפש פתרונות אחרים למכבי חיפה. סאן מנחם לא אשם. הוא עושה את הכי טוב שלו, וזה לא שיש יותר טוב ממנו. מי שמתחרה איתו על המשבצת, אופיר דוידזאדה, ניסה לצאת לבלגיה וחזר מבויש.
בצד ימין של ההגנה יש לנו את אלי דסה, פנינה. אבל מה קורה אם דסה פצוע? מאור קנדיל? ניר ביטון ושון גולדברג עלו כבלמים, אבל הם קשר ומגן שעשו הסבה. זה לא מקרי. אין כאן הרבה בלמים איכותיים. ועד שלא יגדלו כאן בלמים טובים יותר נמשיך לשלם את המחיר. זאת המציאות שלנו ונצטרך להיות סבלניים. לא יוסי בניון ולא הגרלה נוחה או הזדמנות חד פעמית לעלות ישנו זאת.
אחרי הסנסציה של צפון מקדוניה נגד איטליה, כולם מאמינים שגם בישראל יכולים לעשות את זה, אך אנחנו עדיין לא שם. יכול לקרות נס חד פעמי, אך כדי להפוך את זה לקבוע או להתמודדות קבועה על העלייה – נדרש שינוי. יש סיבה למה זה קרה במקדוניה: הרבה שחקנים שם יצאו בגילאים צעירים למועדונים באירופה והגיעו עם יסודות טובים יותר לנבחרת הבוגרת. זאת הסיבה לשיפור הגדול שלה. אצלנו עדיין הם לכודים במלכודת הדבש בישראל, עם הכסף הטוב במועדונים הגדולים שמשאיר אותם כאן יותר מדי שנים. בשנה-שנתיים האחרונות ישנו איזשהו שינוי קל ויותר שחקנים יוצאים לאקדמיות באירופה. אם המעברים האלה יהיו בכמות דו ספרתית בכל שנה, בעוד כמה שנים אולי גם אנחנו נוכל לברך על השינוי.
4.
ואם יש משהו שמחמם את הלב זהו המשחק הטוב של אופיר מרציאנו. היה לו משחק רע עם פיינורד נגד איאקס. אין בעיה לספוג ביקורת, אך ההתבטאויות של מאמנו ארנה סלוט לאחר המשחק היו מבישות ומביישות. מרציאנו היה צריך את המשחק הזה גם בשביל הביטחון וגם בשביל התחושה הטובה יותר, והוא קיבל את זה בגדול. אחת התקוות הגדולות של הנבחרת היא להיות מסגרת חמה, ששחקנים מחכים להגיע אליה. בפני בניון עומדים לא מעט אתגרים.
