כנראה שאין בכל היקום תופעה מחזורית יותר מאשר ישראל והאולימפיאדה. פעם בארבע שנים נעטפים הישראלים בפטריוטיות מחממת לב ומתקבצים בציפיה דרוכה מול המסך, רק כדי לגלות כי לתדהמתם הרבה ישראל היא אומת ספורט די מגוחכת. הגיע הזמן להודות: בין אם מדובר בנחיתות פיזית גנטית, בעצלות, במחדל מערכתי מתמשך או בכל הסעיפים הנ"ל, אנחנו פשוט לא כל כך טובים בספורט. גרועים, יטען אולי מתבונן מבחוץ.
הימים הראשונים הם תמיד הגרועים ביותר. בג'ודו נרשמות הדחות בתוך דקה ("מוקדם לדעת אם אחזור בעוד 4 שנים"), הקלעים לא מסוגלים לפגוע בבואינג 747 ("עשיתי הכנה מצוינת"), והשחיינים נראים כמו רפסודות במקצה של סירות מירוץ ("בסך הכל אני מרוצה מהתוצאה"). ספורטאים שרובנו מעולם לא שמענו עליהם, שמתחרים בענפים שאנחנו לא מבינים אפילו את שיטת הניקוד שלהם, מצליחים להרוס לנו את החיים.
ההלם מהביצועים הירודים מוביל לביקורת, טוקבקים, ציוצים וממים – כר בלתי נדלה לפעילות סאטירית, ארסית ולעתים עילגת וחסרת הבנה. הביקורת מובילה, כמובן, לביקורת על הביקורת ("בטטות כורסה שיושבים מתחת למזגן, מי אתם שתעבירו ביקורת?"). ובכן, זוהי האולימפיאדה, זה מהכסף שלנו, אוגוסט בחוץ ואנחנו ישראלים: מאיפה נעביר ביקורת אם לא מהכורסה מתחת למזגן?
שגיא מוקי. היה קרוב למדליה (gettyimages)
אחרי ההשפלות של הימים הראשונים עוברים לשלב הבא. כעת אנחנו כבר מסתפקים במועט. פעם קראו לזה "הפסד בכבוד", היום זה נקרא "לתת פייט". שגיא מוקי, למשל, "נתן פייט". בכך נבדל הג'ודאי ההירואי מהאפסים של היומיים הראשונים. אחרי שסימנו V על "רוח קרב" והראינו לעולם שפראיירים אנחנו לא, היעד הבא הוא מדליה. כשמורידים מהמשוואה את ההבלחה הלא קשורה של קולגנוב בקיאקים ב-2000, ג'ודו או שייט הן האפשרויות היחידות. מבאס מאוד, אבל זה מה יש.
כאן מתפצל הריטואל הארבע-שנתי לשני תסריטים חלופיים, עולמות מקבילים וקיצוניים מאוד באופיים:
1: אין מדליה. המוראל הלאומי צונח לרמת יום כיפור 73'. קריאות לבדק בית, הסקת מסקנות, עריפת ראשים, ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את נסיבות האסון. בפועל, לא קורה דבר.
2. יש מדליה. לרוב בצבע ארד. ברוכים הבאים ליוני 67'! המדליסט בדרך כלל מעוטר בפלסטר, והתקשורת משיקה את פסטיבל היציאה מפרופורציות. אפשר לסמן עוד V: הצלחנו לא לחזור מחו"ל בלי כלום. אנחנו ישראלים, ואנחנו לא מתחברים לרעיון של לחזור מחו"ל בלי כלום.
ירדן ג'רבי. מתקשה להאמין (אסף קליגר, ריו)
העניין הוא שבשני המקרים אנחנו לא מסוגלים להסתכל על התמונה הכללית. אנחנו לא יודעים להתמודד עם כשלון ואנחנו לא יודעים להתמודד עם הצלחה. החדשות הטובות הן שיש דרך די פשוטה לצאת מהלופ החמצמץ הזה. כן, בטח – צריך להשקיע בילדים, בספורטאים ובמאמנים, להגדיל תקציבים, להקים תשתיות, להכין תכניות רב שנתיות, לחנך לפעילות גופנית ולתזונה נכונה, לסקר בשוטף בדמינטון וג'ודו למרות שזה לא מעניין כלב מת – אבל זה ייקח די הרבה זמן. במקום זאת, אפשר לאמץ נבחרת. אתם עושים את זה במונדיאל, אז למה לא באולימפיאדה?
אני יודע, מדובר בקונספט שהוא כמעט בגדר בגידה במולדת. אבל אין צורך לזרוק את המשלחת הישראלית מתחת לגלגלי האוטובוס הלבנוני – מדובר כאן על אהדת נבחרת נוספת. נבחרת שתוכל לספק את כל הצמא שיש בנו להישגים ולתהילת עולם. נבחרת שתייצג אותנו בכל הענפים שאין לנו סיכוי בהם. נבחרת שתביא לנו קצת נחת. אז לכו אחר הלב שלכם, אחרי הדרכון הזר שלכם, אחרי המקום שסבתא שלכם נולדה בו, אחרי מדינה שאמרה "כן" באו"ם בנובמבר 47'. האפשרויות בלתי מוגבלות, ההצלחה מובטחת. תהיו טרמפיסטים, זה בחינם.
מה דעתך על הכתבה?