1. התמודדות נגד ירידה נפתרת באמצעות ניסיון, גב קהילתי, ושחקני קלאץ'. בית"ר ירושלים נפרדה אתמול (שבת) מחבורת המדשדשות – יש לה בקרוב גם דרבי וגם קרב מול מכבי פתח תקוה, אבל שני המשחקים יהיו בטדי – כי יש לה את כל הנשק הדרוש לקרבות הישרדות. לא שזה היה מפתיע, אבל זו אותה בית"ר ירושלים שנוף הגליל מתגאה בכך שניצחה אותה העונה בגרין, ולכן הניצחון של בית"ר אתמול היה יותר חשוב ממה שאפשר לדמיין, בפרט שכל ניצחון בתחתית הוא יותר מ-10 אחוזים של צבירת נקודות, במכה אחת.
לבית"ר יש את יוסי אבוקסיס, שועל קרבות ותיק. הוא היה בכל סיטואציה אפשרית בכדורגל הישראלי, כשחקן וכמאמן: בתחתית ובצמרת, בליגה השנייה וגם בחמישית. העוצמות של אבוקסיס היא חיות משחק, הבנה מוחלטת של הסיטואציה, וניהול משחק מדוקדק.
לבית"ר יש גם קהל. זה לא חדש, אבל זה גם קהל שנשען על הצלחה ואופק, דבר שקשה למצוא במועדון הזה בשנים האחרונות. ובכל זאת, בנוף הגליל יש יותר אוהדי בית"ר מאוהדים לקבוצה המקומית, והניצחון אתמול ביציעים היה ניצחון של עונה שלמה.
וגם שחקני קלאץ'. נכון, צריך לכחכח בגרון כשאומרים על מיכאל אוחנה (פחות מ-0.1 שערים למשחק בקריירה שלו) וירדן שועה (יותר שערוריות מהכרעת משחקים) – שחקני קלאץ'. אבל הפוטנציאל שם. וכשהוא מתחבר, הוא יוצר. וכשבאה ההברקה, היא בלתי ניתנת לעצירה. אוחנה הותיר לשועה שבעט במדויק לרשת. כשכל זה מגיע בסביבה של זרים עילגים לכדורגל, ושחקני ליגה שנייה בעברם, יש להברקה הזו משמעות כפולה.
הביטוי "בית"ר חשובה לליגה" הוא לא יותר מקלישאה חבוטה, אבל כשמחברים את הפרמטרים האלה, ומשווים אותם לאופציות האחרות במאבק הירידה, בית"ר חשובה לליגה ביג טיים.
2. וכמה מדהים שלדרבי הירושלמי הקרוב בעוד שבועיים מגיעות שתי הקבוצות בניגוד מוחלט לאיך שהתייצבו בתחילת העונה בגביע הטוטו. הפועל ירושלים מתייצבת לדרבי הזה – אותו היא חייבת לנצח כדי להישאר בליגה – כשהיא לקחה נקודה אחת מתוך 9 מפתיחת הפלייאוף התחתון, נקודה ביתית מול נוף הגליל שנראית כמו יורדת בטוחה.
זיו אריה קרס אתמול לתוך ספסל לאחר שריקת הסיום. שפת הגוף שלו שידרה ייאוש, על אף שהקבוצה שלו נמצאת עדיין בחוף מבטחים. כשאתה לוקח 0 נקודות מקבוצות לא מעורבות, במאני טיים של העונה, אתה מבין שהמיקום שלך זמני בהחלט.
הפועל ירושלים בחרה ללכת עם אריה כל הדרך, מעיקרון. זו זכותה כמובן, אבל הפועל ירושלים ידעה מראש שהיא הולכת להילחם על חייה בליגה, והיא אוחזת בעקרונותיה כמו בקרנות מזבח. אריה הוא מאמן שחצב את דרכו לליגת העל מלמטה, ידע בעיקר הצלחות, סומן להצלחה, אבל אלה הרגעים שבו הוא נבחן, והוא כושל. האיש מתעקש להיות מחנך ולהישמע כמו מחנך גם ברגעים הקשים של המועדון, ושל הסביבה שנתנה לו את הקרדיט והולכת איתו עד הסוף.
הטעות של נועם מלמוד היא שכר לימוד שהמחנך צריך לשלם עליו ולא התלמיד. ברגעים הקשים של מלמוד שפרץ בבכי ושירך דרכו לחדר ההלבשה, התכנס אריה בעצמו, כפי שהוא עושה תמיד. אני וסביבתי. במקום לתמוך במלמוד, לחבק את הבחירה בו, ולקחת את האחריות איתו, הוא אמר ש"אני לא צריך לחבק אותו, חיבקו אותו מספיק". אריה נשמע ונראה כמו הקברניט על הטיטאניק שהתעקש גם כשנפער קרע אדיר בדופן האנייה, שיוגשו השמפניות בחדר הנשפים, וסופו שירד למצולות יחד עם מרבית נוסעיו.
בשורה התחתונה, הפועל ירושלים היא מיזם חברתי אדיר, אבל לאאוטסיידריות שלה יש מחיר, והוא עלול לעלות לה לא רק בירידה חזרה לליגה השנייה, אלא באובדן המעטפת התומכת. היה מכמיר לב לראות שביציע של הפועל ירושלים אתמול, בשבת אחר הצהריים – גם בקרית שמונה הרחוקה – היו לא יותר מכמה מאות בודדות של צופים, במשחק שבו נוכחות תומכת של אוהדים, מול קבוצה שסיימה את העונה – היא מכרעת.
3. יכול להיות שיואב ג'רפי בסדרת הצלות בהתקפה קטלנית אחת, הוריד אתמול את מכבי פתח תקוה לליגה השנייה, בפעם השלישית תוך עשור, אבל אלה השוליים של הדברים.
המפגש אתמול היה דרבי האקדמיות. במציאות שבו אין לקבוצות האלה יריבות עירונית שאפשר לממש במשחקי דרבי תכופים, ואין כמעט קהל, ושני המועדונים תופסים את המקומות 2 ו-3 בליגת העל לנוער, ובוודאי את המקומות 1-2 בתגמולים על מכירת שחקנים בשנים האחרונות, היה פה איזה דרבי סמוי. תוסיפו לכך שמול מכבי פתח תקוה עמד אחד התוצרים הבולטים שיצאו ממנה – רן בן שמעון – ומול אשדוד עמד המאמן שירד איתה ליגה בפעם האחרונה – ניר קלינגר – וגיליתם אלף דברים מעניינים לדבר על משחק לא מעניין.
בסופו של דבר ניצח את המשחק הזה שער עצמי ובעיקר קבוצה שמתעקשת לשחק כדורגל גם כשאין להם תמיד את הכלים לכך. מכבי פתח תקוה לא מצליחה ליצור מומנטום, לקחה 2 מ-12 הנקודות האפשרויות האחרונות ועכשיו מחכים לה – בזו אחר זו – כל היריבות שלה לתחתית. במשחקים האלה ייקבע גורלה, וכשצריך לשחק שניים משלושת המשחקים בטדי, המצב קשה.
במכבי פתח תקוה החלו קולות לטובת החלפתו של ניר קלינגר, בפרט בגלל שמחכים לקבוצה משחקי מאני טיים ויש סוג של הפוגה בת שבועיים לייצר מומנטום חדש. אבי לוזון מתנגד. לא נכנס כרגע לשיקולים שלו, אבל להבנתי, אם לא מדובר במאמן שכבר עובד במערכת, ומכיר את הנפשות הפועלות ויודע על איזה נקודת תורפה ללחוץ, אין שום טעם להביא מאמן ממצבת המאמנים שיושבים על המדף, כי אין שם אף פעם מה שהיית רוצה, או צריך.
ניר קלינגר יצטרך לגייס מחדש את הווינריות שלו, זו שנמצאת למכביר אצל המאמן מתחילת האייטם הזה, כי מה שישאיר את מכבי פתח תקוה בליגה זה רק אופי. אין לה ניסיון, גב קהילתי ושחקני קלאץ' – כמו שכתבנו בהתחלה על בית"ר – אבל יש למועדון, לקברניטיו ולמאמן הרבה אופי, כדי להשאיר את הקבוצה בליגה.
4. שמתם לב שפתאום הכל אידיליה בקרית שמונה? מצדיע לסלובודן דראפיץ' שהיה מספיק ורסטילי כדי להכיל את התעקשותו של הבוס לשתף שחקני בית ובעיקר את הנכד, אריאל שרצקי. דראפיץ' ייזכר לעד כמי שאוהב לאמן, חסר אגו ויכול לעשות מכל סגל קבוצת כדורגל ראויה. קרית שמונה משחקת נהדר, זו עובדה.
