בסכסוכים לא מעטים, מרגישים שני הצדדים נבגדים. הם חשים, בכנות ובתום לב, כעס רב על הצד שמעל לכאורה באמונם, למרות שהצד השני חש פחות או יותר אותו דבר כלפיהם. העזיבה של רונאלדו את אינטר ב-2002 מהווה דוגמא קלאסית לכך.
קל להבין את הצד של הנשיא מאסימו מוראטי. אינטר הפגינה סבלנות אין קץ וטיפלה במסירות בשיקומו של החלוץ הברזילאי, שעבר שתי פציעות קשות מאוד בברכו. הרצועות נקרעו לראשונה בנובמבר 1999, ורונאלדו נעדר במשך כמעט חצי שנה לפני שערך קאמבק באפריל 2000 במשחק הגביע מול לאציו. 7 דקות בלבד אחרי שדרך על הדשא, הוא קרע שוב את הרצועות. הפעם זה היה אסון של ממש. הפנומן החמיץ כמעט שנתיים שנה וחצי, עד נובמבר 2001, וגם אז התקשה לשחק בקביעות ושותף ב-10 משחקי ליגה בלבד, בעוד אינטר מאבדת את האליפות באופן דרמטי מאוד במחזור האחרון.
לכן, כאשר בחר רונאלדו לקבל את ההצעה של ריאל מדריד אחרי שזכה במונדיאל 2002 והוכתר למלך שעריו, הרגיש מוראטי שהוא פשוט נוצל. הרי ללא התמיכה והעבודה המסורה של הצוות הרפואי של אינטר, הקריירה של הברזילאי עלולה הייתה להסתיים. רק בזכות נראזורי הוא השתקם בזמן כדי לככב בגביע העולם, אבל מיד לאחר מכן בחר לתעל את מעמדו החדש כדי לשוב לליגה הספרדית, ועל הדרך לנקום בברצלונה ממנה ברח לסן סירו בקיץ 1997. "ציפיתי ממנו לגישה אחרת לגמרי", אמר הנשיא.
הברזילאי חזר לנקום ופגע בנשיא שהאמין ותמך
ואולם, מתברר שרונאלדו ראה את הסיטואציה באור שונה לחלוטין. הוא אמנם היה אסיר תודה למועדון האיטלקי, אך הפציעות לא נגרמו באשמתו, והברזילאי הרגיש שהוא עושה מעל ומעבר למען הקבוצה. במקביל, יחסיו עם המאמן הארגנטיני הקטור קופר, שמונה בקיץ 2001, עלו על שרטון מהרגע הראשון. "הוא לא שיתף אותי כאשר הייתי כשיר, ודרש לשחק כשלא הייתי בריא", אמר בדיעבד החלוץ. לכן, אחרי שהחלים וחזר למעמדו ככוכב-על, הציב הברזילאי אולטימטום בפני מוראטי – או אני, או הוא. "רציתי להישאר, והתאכזבתי מאוד שהנשיא העדיף את קופר. הייתי בטוח שהוא יבחר בי", הוא טוען.
אמנם מדובר בהתנהלות לא אתית מצדו של השחקן, והדרישה לחרוץ את גורלו של המאמן לא מקובלת, אבל אפשר להבין גם את הצד שלו. רונאלדו היה בן 26, אחרי ששרד תקופה קשה מאוד, ורצה לדאוג לעצמו מקצועית, כלכלית, ובעיקר בריאותית. הוא לא ידע כמה זמן נותר לו על הדשא וחשש שהרצועות בברכו עלולות לקרוס שוב. החלוץ לא ראה אפשרות לשקם את היחסים עם קופר, וסבר שמוראטי יבין לליבו. זה לא קרה, וגם הוא הרגיש נבגד.
הרגיש נבגד. רונאלדו דרש ולא קיבל את מבוקשו
בסופו של דבר, הם השלימו. מוראטי, אוהד שרוף של אינטר מאז ומתמיד, היה ידוע כבעל לב רגיש וסלחן. הוא לא שמר טינה, והתבטא תמיד בשבחו של רונאלדו. אפילו המעבר השנוי במחלוקת של הברזילאי למילאן בשלהי הקריירה לא שינה זאת. "רונאלדו הוא החלוץ הגדול בכל הזמנים, ועצוב לי שהוא נאלץ לסיים את הקריירה", אמר הנשיא ב-2011, "היה זה כבוד גדול שהוא לבש את החולצה שלנו, ואנחנו זוכרים אותו לטובה. אני יכול לאחל לו רק הצלחה".
השנה הוא הזמין את הברזילאי כאורח כבוד במשחק הליגה מול סמפדוריה, ורונאלדו היה נרגש לקיים מפגש פסגה. "אני מרגיש בן משפחה של מוראטי, והיה נהדר לראות אותו שוב. אינטר הייתה האתגר החשוב ביותר בקריירה שלי, כאשר הליגה האיטלקית הייתה הטובה והחזקה בעולם. היו לי 5 שנים נפלאות בשורותיה, ואשמור אותן לנצח בליבי. בואו נשכח את הדרך המכוערת בה נפרדנו, כי אז הכל הלך לכיוון הלא נכון. סלחנו זה לזה על הטעויות שעשינו".
קבלת פנים חמה חיכתה לברזילאי במילאנו (Gettyimages)
רונאלדו אף הלך צעד אחד קדימה והכריז: "אם מוראטי יהיה שוב נשיא המועדון ויקרא לי, אבוא בשמחה. יהיה כבוד גדול מבחינתי למלא תפקיד ניהולי באינטר". בינתיים ההצעה הזו נותרה לא רלוונטית.
אז הם סלחו ומנסים לשכוח את המחלוקות ואת תחושת הבגידה שחשו, אבל אצל האוהדים נותרו בכל זאת המשקעים. אי אפשר להתעלם לחלוטין מהעבר, ועד היום ניכרת תחושת פספוס. מה יכול היה לקרות לו רונאלדו ומוראטי היו מנסים למנוע את הפיצוץ? לאיזה כיוון הוא יכול היה לקחת את אינטר? כיצד היו זוכרים את הקריירה שלו באיטליה כיום? הלקח כאן פשוט – חשוב מאוד להיות סלחן, אבל חשוב עוד להשתדל לשמור על יחסים תקינים בשעת משבר. את העובדה הזו כדאי לכולם לזכור ביום כיפור. לא רק לסלוח על העבר, אלא לנסות בהווה למנוע סולחות עתידיות.
מה דעתך על הכתבה?