הקריירה הבינלאומית של גל מקל היא אחת הממושכות, המגוונות והמרשימות שהיו לכדורסלן ישראלי בחו"ל. מלבד הפיכתו לנציג השני של המדינה ב-NBA, הוא הופיע במדי חמש קבוצות שונות ביורוקאפ, הצעיד שתיים מהן לזכייה בכרטיס ליורוליג, ובעצמו שיחק במפעל האירופי הבכיר עם שתי קבוצות זרות. בשבוע שעבר, כשהוא בן 34, הרכז שוחרר מאנדורה, במה שעלול להתברר כאקורד סיום צורם לשנותיו הארוכות כליגיונר.
בהודעה הלקונית שהוציא המועדון נכתב כי הפרידה הגיעה בגלל "סיבות אישיות", אלא שמאחורי הקלעים התמודד מקל עם סיטואציה מורכבת, שכללה נתק ממושך עם הג'נרל מנג'ר, לחצים שיוותר על זכותו לשחק בנבחרת ישראל, מסמך "שערורייתי" – כהגדרתו – שעליו נדרש לחתום, וגם סערת רגשות אישית שהעיבה עליו במשך חודשים. בריאיון בלעדי לוואלה! ספורט הוא מגולל את השתלשלות האירועים, ונראה בשל מתמיד לשוב ולשחק בישראל, אולי כבר העונה.
"לא נהניתי באנדורה כבר מהרגעים הראשונים", מודה מקל. "היה לי קשה מאוד להיות בלי המשפחה, בלי אשתי והילדים. שיחקתי בחו"ל יותר מעשר שנים, כך שאני רגיל להתגעגע ולהיות לבד בחלק מהמקרים, אבל הפעם הזאת הייתה שונה. כשאתה רחוק מהילדים, הגעגוע כואב מבפנים והרבה יותר קשה להתמודד איתו. לצערי, הייתי פצוע בחלק גדול מהעונה, וללא שגרת המשחקים שממלאת אותי, ההתמודדות הפכה קשה עוד יותר.
"אנדורה היא מקום יפה מאוד, אבל קטן, מבודד וקר. כל הנתונים האלה הביאו אותי למצב שבמשך תקופה ארוכה הרגשתי כבוי, לא שמח ואפילו מדוכא. שלושת העוגנים שלי – משפחה וחברים, כדורסל ומקום מגורים – חסרו לי בעונה הזאת. הייתי בלי היקרים לי, ללא היכולת לממש את עצמי בכדורסל, ובמקום שלא נתן לי אנרגיה".
– למה חתמת באנדורה מלכתחילה, כשידעת שאשתך דניאל עומדת ללדת במהלך העונה את בנכם השני ולא תוכל להצטרף אליך?
"ההחלטה לחתום באנדורה הגיעה מהראש, ולא מהבטן והלב. כבר בקיץ רציתי לחזור לשחק בארץ, בגלל בעיה רפואית שאמא שלי נאלצה להתמודד איתה, אבל ברגע שמצבה השתפר והגיעו הצעות מספרד, אמרתי לעצמי שאעשה את המאמץ. תכננתי שזו תהיה השנה האחרונה שלי באירופה, והכל נראה נכון – קבוצה שמשחקת ביורוקאפ, ובדרך כלל מתמודדת בצמרת הליגה הספרדית. החלטנו שהמשפחה תבוא לבקר כמה פעמים, וחשבנו שיהיה בסדר. אבל טעיתי. כשהלב והנפש לא נמצאים באותו המקום עם הגוף, קשה להיות בשמחה בנחת ובמימוש עצמי.
"במהלך השנה שאלתי את עצמי כמה פעמים למה אני צריך את זה. יש לי בארץ משפחה, אישה וילדים, לא כיף לי, וסביר להניח שגם הפציעות הן חלק מזה. בגיל 34, אחרי הגשמתי כמעט כל דבר שחלמתי עליו בקריירה, מה יש בזה?".
– ובכל זאת, נשארת.
"האובססיה לסיים את העבודה שבה התחלתי, והאמונה שאני תמיד מוצא את הדרך, הן אלו שהחזיקו אותי. היה בי קול פנימי שאמר – הנה, עוד רגע אני מבריא, נכנס לכושר ונותן בראש".
– אז איך זה נגמר?
"הקול הפנימי הזה התחיל להשתנות בחלון האחרון של הנבחרת. באמצע ינואר, אחרי שהחלמתי מקורונה, נפצעתי בשריר התאומים. עברתי בדיקת MRI ונאמר לי שיידרשו ארבעה או חמישה שבועות להחלמה. הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את לוח השנה ולחשב כמה זמן נשאר עד החלון במוקדמות גביע העולם. שמחתי לראות שאני אמור להיות כשיר בזמן ואפילו לחזור למשחק או שניים עם הקבוצה לפני שאטוס לישראל".
– כבר צוחקים עליך שאתה חי מחלון לחלון…
"בשנתיים האחרונות, עם כל ה'מזל' שהיה לי, הגעתי שלוש פעמים לחלונות הנבחרת מפציעות שהשביתו אותי כחודש. בכל אחת מהפעמים עשיתי את השיקום בארץ, עם הצוות המדהים של הנבחרת, והגעתי חד ובהרגשה מצוינת, שתורגמה לניצחונות ולמשחקים טובים שלי. אבל הפעם, הקבוצה לא אישרה לי לעשות את השיקום בישראל, והתעקשה שאשאר באנדורה ואעבוד עם הצוות המקומי. חזרתי כמתוכנן למשחק בליגה הספרדית לפני פגרת הנבחרת, שותפתי ל-15 דקות והייתי טוב, אבל משהו לא זרם. לא הרגשתי חד, המקום היה עדיין רגיש והייתי מהוסס.
"ימים בודדים לפני הטיסה לארץ, אנדורה הודיעה שהיא לא רוצה שאשחק בנבחרת בגלל שרק חזרתי מפציעה ואני עדיין לא בכושר. זה היה לגיטימי, ויכולתי להבין מאיפה הדרישה הזאת באה, אבל למען האמת זה לא עניין אותי. היה לי ברור שאם אני כשיר, אפילו אם אינני בכושר שיא, אני אשחק בנבחרת, נקודה. הבהרתי לקבוצה שאני נוסע, והיו בינינו דין ודברים, ואז הג'נרל מנג'ר הציע פשרה – שאסע רק למשחק הראשון מבין שניים בחלון, מכיוון שיום לאחר משחק הנבחרת בגרמניה נקבע לנו משחק דחוי בליגה בברצלונה. כדי לא להמשיך בוויכוח, אמרתי לו שנדבר כשאהיה בארץ, ושאני צריך לבדוק עם אנשי הנבחרת אם זה אפשרי.
"בתוך תוכי ידעתי שעם כל הכבוד למשחק נגד ברצלונה, ויש המון כבוד, הכיף והתשוקה הכי גדולים שלי הם הנבחרת, ועל זה אני לא אוותר. הייתי בתיאום מלא עם צוות הנבחרת, והם שלחו מייל לקבוצה שלמרות הבנת הסיטואציה הבעייתית, איגוד הכדורסל לא משחרר אותי".
– ואיך אנדורה הגיבה?
"בימים שלפני המשחק הראשון, הלחץ מצד הקבוצה נמשך וידעתי שהדרישה שלהם הגיונית, אבל היה לי ברור מה אני רוצה ומה חשוב לי, גם אם עלולות להיות השלכות להחלטה שלי. כדי לפתור את הבעיה ולהוריד את המתח, הודעתי לקבוצה שאני מוכן לוותר על המשכורת שלי למשך הזמן שבו אני בנבחרת. מבחינה חוקית לא הייתי צריך לעשות את זה, כי ככדורסלן יש לי את הזכות לייצג את המדינה שלי, אבל רציתי להתרכז בנבחרת, בלי דרמות.
"הפינג פונג נמשך, הקבוצה סירבה להצעה שלי, ובנוסף לשכר שאוותר עליו – היא דרשה ממני לחתום על מסמך שאם אפצע במהלך חלון הנבחרת או בשני המשחקים הבאים באנדורה, החוזה שלי יבוטל. כמובן שלא חתמתי על המסמך השערורייתי הזה, וכנראה ידעתי למה".
– הצלחת להפריד בין ההתרחשויות מסביב לבין האימונים והמשחקים?
"חשבתי שהמתיחות הזאת לא תשפיע עליי ושאני אדע לעשות את ההפרדה ולהתרכז רק בכדורסל, אבל זה חילחל פנימה. בנוסף לגוף, שלא הרגיש הכי טוב אחרי הפציעה, הצטרף גם הראש הטרוד והמתוח. בשנתיים האחרונות נקלעתי ללופ של אירועים לא סבירים, שלצערי משאירים אותי לא מעט מחוץ למגרש: שבר בכף היד, שתי הידבקויות בקורונה, פציעות שריר ועכשיו שבר באגודל. גם אני שואל את עצמי למה זה קורה, אבל אני מאמין שהגוף והנפש קשורים ומשפיעים אחד על השני, והסיטואציה שהייתי בה עם הקבוצה לא הוסיפה לשקט הנפשי שלי".
מקל, כאמור, התייצב בנבחרת למרות הכל. במשך כמעט ארבע שנים, מאז יוני 2018, העמיד ממוצעים של 13.5 נקודות ו-5.2 אסיסטים במדיה, והיא עמדה על מאזן 0:7 במשחקים שבהם שותף. אבל אז גרמניה הגיעה להיכל קבוצת שלמה, ניצחה – ופגעה באופן משמעותי בסיכוייה של ישראל להעפיל למונדובאסקט. למשחק הגומלין הקפטן כבר לא הופיע, לאחר שהנבואה כאילו הגשימה את עצמה, והוא נפצע שוב ושבר את האגודל. "אחרי שעברתי צילום והתברר שזה שבר, ידעתי שהיחסים המתוחים עם הקבוצה יעלו כמה מדרגות. שלחתי הודעה לג'נרל מנג'ר, שבה בישרתי לו מה קרה, ועד היום הוא לא השיב לי. התבאסתי מאוד מכל הסיטואציה. זה היה ההפסד הראשון שלי במשחק נבחרת אחרי כמעט ארבע שנים, וההרגשה הייתה מוזרה".
– בדיעבד, לא טעית? מה שאנדורה חששה והזהירה ממנו, קרה לבסוף.
"במבחן התוצאה, הכל הלך הפוך. הפסדנו במשחק הראשון, לא הייתי במיטבי וגם נפצעתי ושוב הושבתי לחודש. ועדיין, אם היית מחזיר אותי לאחור, לנקודה שבה צריך להחליט, הייתי בוחר עוד 100 פעמים בנבחרת. בשנים האחרונות בנינו משהו מאוד יפה, ובשלב הזה של הקריירה, לנסות לעלות לאליפות העולם אחרי 40 שנה, וכמובן לשחק באליפות אירופה בקיץ – זה דרייב גדול בשבילי".
– אז הג'נרל מנג'ר התעלם מההודעה שלך, אבל חזרת לאנדורה. איך קיבלו אותך שם?
"חזרתי והתחלתי שוב בתהליך החלמה שאמור להימשך חודש. במהלך החודש הזה לא החלפתי מילה עם המנג'ר. המאמן הבין את עמדתי, אבל היה מאוכזב מהסיטואציה, והעובדה שהקבוצה נקלעה למצב לחוץ לא ממש הוסיפה. שבר באגודל לשחקן כדורסל זה לא דבר נעים. כל תפיסה של הכדור מלווה בכאב חד, ויחד עם זאת נדרש ממני לשחק עם סד שמגביל את התחושה והתנועה. כשחזרתי לאט לאט לפעילות, הצוות המקצועי והרפואי בקבוצה לחץ עליי למהר לחזור, למרות הכאבים ולמרות שנדרש עוד זמן עד להחלמה, והם טענו שאני לא מסכן את המקום.
"הקש ששבר את גב הגמל הגיע כשחזרתי בהדרגה להתאמן עם מגע, ובאחד האימונים הרגשתי התכווצות קלה של השריר, כתוצאה מ'רגל עץ' עם שחקן אחר. סיימתי את האימון כרגיל, ולמחרת עדיין הייתה רגישות. נבדקתי, ובהתייעצות עם הפיזיותרפיסט נאמר לי שהכל בסדר, אבל שעדיף שלא אתאמן יום אחד, כדי שאתאושש לחלוטין.
"להפתעתי, הג'נרל מנג'ר שבר שתיקה של חודש, קרא לי אליו למשרד באותו יום והודיע לי שאני עומד לוועדת משמעת ואני צפוי לקנס כספי בגלל שעברתי על תקנון הקבוצה, כשלא רציתי להתאמן למרות שאני בריא. באותו רגע ידעתי שנגמר הסיפור. כשאין אמון והאנרגיה רעה, ביחד עם הגעגועים למשפחה והעובדה שאני לא נהנה כבר כמה חודשים, פשוט אמרתי תודה, ויתרתי על חלק מהכסף והגעתי לסיכום עם הקבוצה על פרידה. בשמחה גדולה אמרתי 'יאללה, הביתה', כי השמחה, הבריאות והאושר שלי שווים יותר מהכל".
– ומה עכשיו? מתי תוכל לשוב ולשחק? אתה רוצה בכלל לחזור העונה?
"השבוע אעבור בדיקות ואעלה למגרש, ואז אדע טוב יותר. בהתאם לזה אקבל החלטה. אני רוצה מאוד לחזור לשחק, ואולי גם להצטרף לקבוצה שמתמודדת על האליפות בארץ. ועדיין, העדיפות הראשונה היא להרגיש טוב ולהכין את עצמי לקיץ, ולהבריא אחרי כל מה שעברתי".
– אפשר להגיד שהקריירה הארוכה שלך בחו"ל הסתיימה?
"בביזנס הזה למדתי שאף פעם אי אפשר להיות בטוח, אבל בגדול כן. אני רוצה לחזור הביתה. אני גאה על השנים שעשיתי, ולפעמים צריך להגיד ביי ולהתחיל משהו אחר. אני רואה את עצמי משחק בישראל".
– לצד ההצלחות שהיו לך, לא נשארת בשום קבוצה יותר משנתיים ולא מצאת בית. למה זה קרה?
"אין לזה סיבה מדעית. ברוב המקרים השתדרגתי לחוזים טובים יותר בקבוצות טובות יותר, והיו גם מקרים כמו באנדורה שבהם הדברים לא הסתדרו. הייתי שמח להישאר בגראן קנאריה לעוד כמה שנים, אחרי העונה ההיסטורית שעשינו שם, אבל הם החליטו לערבב את הקלפים ולבנות קבוצה חדשה".
– מה בעצם גרם לך לקחת כזה סיכון כדי לשחק בנבחרת?
"הסתכלתי על המקום שבו אני עומד בקריירה, ידעתי שזו כנראה השנה האחרונה שלי באירופה, וגם לא הרגשתי שאני בשיא האנרגיה באנדורה. מנגד, תמיד כיף להגיע לנבחרת, לפגוש את החברים, לשחק טוב וליצור משהו מיוחד, לצד האתגר להגיע למונדובאסקט. זאת הייתה החלטה מושכלת, ואני חי בשלום עם ההשלכות שלה".
מה דעתך על הכתבה?