המופע של לברון בגמר ה-NBA מחייב התעמקות במרכיביה של גדולה כפי שהיא באה לידי ביטוי בספורט מקצועני. מכל מיני סיבות, חלקן לא ענייניות, קיימת לעיתים נטייה לייחס גדולה גם לאלה שלא בהכרח ראויים. לא פעם קיימת זילות בשימוש שנעשה במונח, שגורמת למיני מסתננים שהם כמעט, שהם רק נוגעים, להיחשב גדולים אף על פי שהם לא עומדים בקריטריונים.
לאורך השנים אני מוצא דמיון רב בין הסיפורים של לברון ג'יימס וכריסטיאנו רונאלדו, על אף ההסתייגויות המתבקשות מתחומי העיסוק השונים. ההקבלות נוגעות גם ליכולות אבל בעיקר למעמד ולהכרה שהשניים תבעו לעצמם ושזכו להם.
אלה שני זכרי אלפא שערמו לצדם אין ספור הישגים אישיים בספורט קבוצתי ועל בסיס זה הוכרו כבעלי מעמד היסטורי עוד בטרם הסתיימו הקריירות שלהם. ביני לביני לא מצאתי התאמה בין ההכרה לה זכו לבין מה שחוללו בפועל, בין מה שנתנו למה שקיבלו. עד השבוע הטלתי ספק בשניהם, מהשבוע אני מטיל ספק רק באחד מהם.
האם הוא באמת גדול? רונאלדו (GettyImages)
אני אדגיש: לא ביכולות האינדיבידואליות של שני בעלי החיים האלה הטלתי ספק, הרי לצפות בשניהם זה כמו לצפות בנשיונל ג'יאוגרפיק. אלא שמעבר ליכולות האינדיבידואליות, חשוב גם מה נעשה בהן.
אני מחזיק בסט של מפתחות שמסייע לי לקבוע מי הם הגדולים באמת ומה הם נדרשים להוכיח ובעיקר מתי. זה סט שמיועד לשימושי האישי ולא מחייב אף אחד אחר.
ברור לי שכל מיני מומחים וידענים ובעלי מקצוע יבטלו את נימוקי אבל אני, מה אכפת לי, אני חי בעולמות שלי. כולם יכולים להגיד לי "לברון זה השחקן הכי גדול ביקום" – וכן כריסטיאנו בתחומי עיסוקו – ולהציג לי שלל נתונים וסטטיסטיקות שאני מכיר בהן, אבל ביני לבין עצמי אני יודע את האמת: הם לא.
לא הגדול ביותר. לברון (AFP)
אל תספרו לי סיפורים כי מעבר לנתונים ולמספרים ששניהם תמיד היו יכולים להציג, ושאותם אכן ניתן לכמת, יש את הדברים שאותם לא ניתן לכמת ודווקא הם אלה שקובעים מי באמת גדול ומי נחשב לכזה, אף על פי שהוא לא יותר גדול מאחרים שקיימים סביבו.
סט המפתחות שלי מונע את האפשרות לאזכר את קובי בראיינט בנשימה אחת עם מייקל ג'ורדן. תמיד חשבתי שההשוואות נעשו רק משום שהשניים הופיעו בסמיכות כרונולוגית האחד לאחר. קובי עלה כשמייקל החל לדעוך. קובי הוכר כיורשו מהרגע שמייקל פינה את הפרקט. אני חשבתי שיש מקום לתת לקובי את המרחב שמגיע לו בלי להשוות אותו למישהו – שבניגוד אליו – הוא חד-פעמי. מישהו שלא היה כמוהו ושאין לו יורש. מה לעשות? יש גדולים שגדולתם רלבנטית לדורם ויש כאלה, ספורים, שגדולתם נמדדת במונחים היסטוריים.
לא לכולם יש יורש. ג'ורדן (GettyImages)
לא כל דור מספק כאלה, יש תקופות יבשות שמאלצות אותך להסתפק, ליהנות ולהוקיר את מה שמוצע לך. קיימות תקופות – לא רק בספורט, בכל התחומים – שאין בסביבה גדולה אמיתית ובמקרה כזה אי אפשר לדחוף את מי שהכי קרוב לכך, להצביע עליו ולומר "הנה לכם גדולה".
זה קורה כי תעשיות הספורט זקוקות לכך. אין לצפות מהכדורגל או מהכדורסל שיעצרו לרגע ויגידו לציבור הלקוחות שלהם "זה מה שיש לנו להציע כרגע". מה שאני מנסה לומר כאן, בלי לקומם אף אחד, זה שלברון עד השבוע וכריסטיאנו כולל השבוע נתפסו בעיני כשני סופרסטארים שהתעשיות שלהם יצרו ודחפו מסיבותיהן הן.
תוצר של התעשיה. רונאלדו (GettyImages)
האמת היא שלא היה בכך כל צורך כי שניהם גדולים דיים בלי שיושוו לגדולים מהם. הרי על רונאלדו אפשר להתענג גם בלי להשוות אותו לקרויף או למראדונה וזה תקף גם לגבי לברון, שעד השבוע לא כל כך הבנתי מה בינו לבין דוראנט. כפי שעד היום, כולל היום, אני לא מבין מה בין כריסטיאנו לבין זלאטן, מה בינו לבין לבנדובסקי.
אבל זה הרי זה ברור – כריסטיאנו נמשח על ידי התעשיה, התמזל מזלו. התעשיה בחרה בו לשמש פרזנטור שלה. והבחירות שהתעשיה עושה, את מי היא מקדמת, על חשבון מי ולמה – אלו הן קביעות ובחירות מקוממות, לעתים דרקוניות, באלה שלא בהכרח מגיע להם או שמגיע להם, אבל לא יותר מכפי שמגיע לאחרים.
קרויף הלך השנה לעולמו. לא זכור לי שבימיו תבע לעצמו את המעמד שכריסטיאנו תובע לעצמו. לא זכור לי שקרויף עמד, הכה בחזהו והכריז בקולי קולות "אני הגדול מכולם". לפלאטיני לא ניתן המעמד שניתן לכריסטיאנו. גם לא לתיירי הנרי, לזלאטן, לזידאן, למרקו ואן באסטן, לחוליט, לרומאריו ולרונאלדו הברזילאי. אף אחד לא נדרש לגדולתם בתכיפות שבה רונאלדו וסביבתו נדרשים לזו שלו. אף אחד לא נזעק לגונן עליהם כשהם כשלו כפי שנזעקים לגונן על רונאלדו ש"ניכר בו שאיננו כשיר בכל מאת האחוזים".
נבחר להיות פרזנטור. רונאלדו (GettyImages)
עד מתי אפשר יהיה לתרץ את היכולות הפושרות שכריסטיאנו חושף במעמדים הקריטיים בחולשתם של אלה שסובבים אותו או למאמניו? עד מתי כל הישג של הקבוצה בה הוא מופיע ינוכס על ידו ויזוהה עמו? מתי זה יוכר שכריסטיאנו מעניק הרבה לסביבתו – גולים בעיקר – אבל נוטל ממנה הרבה יותר מכפי שהוא מעניק? מתי כל זה יתחיל להיתפס כבעיה?
הענווה חסרה לו. ערכי חיים פרוטסטנטיים שמקובלים במערב אירופה ונבדלים מהאינדיבידואליזם הצעקני והבוטה שמקובל בחברה האמריקאית, ושגולש גם – ובעיקר – לתחומי הספורט, ומאפיין את מרבית הכוכבים שם. קשה למצוא בתרבות הספורט שנהוגה באירופה אתלט על שרודה בסביבתו כפי שמייקל ג'ורדן רדה בחבריו לקבוצה, כפי שקובי ולברון רדו, ומביניהם רק ממייקל אפשר היה לקבל את זה. לא מקובי על אף הישגיו, ועד השבוע גם לא מלברון.
השבוע לברון חצה את הסף, מעתה נאלץ לבלוע את הרוק ולקבל ממנו הכל. הוא סיפק את הקבלות הנדרשות כדי לגבות את התנהלותו. לברון חולל בגמר ה-NBA את מה שכריסטיאנו מעולם לא חולל: הביא את הקבוצה שלו לרמה אחרת, גבוהה מזו שאליה הייתה מסוגלת להגיע בלעדיו. זה מה שנדרש מאגדות ספורט כדי שיהיו ראויות למעמדן.
חצה את הסף. לברון (AFP)
אוסביו היה הראשון, פיגו בא אחריו, כריסטיאנו אחרי שניהם. לא פיגו ולא רונאלדו עשו עבור הקבוצות שלהם ועבור נבחרתם את מה שאוסביו עשה עבור הכדורגל הפורטוגלי – לבנפיקה ולנבחרת – בתחילת שנות ה-60. פורטוגל זו מעצמת כדורגל מאז אוסביו. הוא אחראי במידה רבה לעובדה שכך היא נתפסת גם היום למרות כישלונותיה. אבל אולי כישלונותיה המתמשכים נובעים מכך שיורשיו של אוסביו התקשו להתמודד עם הסטנדרטים שהותיר אחריו.
אני לא מוצא סיבה אחת לכך שפורטוגל לא תציג ביורו את מה שקרואטיה מציגה. הרי יש לפורטוגל כל מה שיש לקרואטיה ובנוסף יש לה את כריסטיאנו. אבל עם רונאלדו ובלי רונאלדו פורטוגל אף פעם לא מממשת. היא גם לא ממשה כשפיגו, רוי קוסטה וסוזה שיחקו בשורותיה, אבל להם לא ניתנו המעמד וההכרה של רונאלדו.
אם רונאלדו ומוקיריו סבורים שהוא ראוי, שנגרם לו עוול מעצם העובדה שמוטל בו ספק, אז שיואיל וישתלט על היורו כפי שלברון השתלט על גמר ה-NBA כדי להסיר ספק בנוגע לגדולתו. במקרה של כריסטיאנו, משום מה, לא נראה לי שזה יקרה.
מה דעתך על הכתבה?