"1974/5 הייתה עונה חלשה של בית"ר ירושלים, שנאבקה נגד הירידה. הם חיפשו בלם רכש והזמינו אותי לשיחה כדי לעשות היסטוריה, לעבור אליהם. הכול סוכם, הסכם טוב לחוזה ארוך טווח. הייתה לי רק בקשה אחת מהם – שהפנייה וההצעה למנהלי הפועל ירושלים תיעשה מהם. הם אכן פנו ורצו אותי, אבל בהפועל ירושלים ומרכז הפועל הטילו וטו חד משמעי. אם היה לי אז סוכן כפי שנהוג היום, הייתי מתקדם בנושא של בית"ר ירושלים אחרת".
עלי עותמאן היה השחקן הערבי הראשון בליגה הלאומית (היום ליגת העל) ובנבחרת ישראל, אבל ציון הדרך הזה יכול היה להיות כפול ומכופל, אולי גם כזה שהיה משנה את כנפי ההיסטוריה של עולם הכדורגל הישראלי. "האוהדים של בית"ר ירושלים לא היו אז כמו אלו של היום. כשחקן הייתי מגיע למעוז שלהם בשוק מחנה יהודה, שם 95 אחוז היו אוהדים שרופים שלהם . הם כיבדו אותי, שאלו לשלומי ונתנו חיבוק של כבוד. גם היום ביקור שלי שם זה 'אהלן ומה שלומך'. ברור שבמהלך משחקי הדרבי של ירושלים, הקללות לעברי נשמעו והדהדו לכל עבר. אולי אם המעבר שלי היה מושלם אז, הדברים היום היו נראים ונשמעים אחרת. ההיסטוריה של ערבי ישראלי ראשון בבית"ר הייתה יוצרת אווירה אחרת עד היום".
עלי חוסיין עותמאן נולד ב-8 באוגוסט 1952 בבית צפפה. היום, כשהוא כמעט בן 70, נשוי פלוס 3, עותמאן הוא גמלאי של עריית ירושלים, בה שימש שנים כרכז ספורט כדורגל וכעת הוא מתנדב פועל בבית ספר לכדורגל בכפר הולדתו. הוא אחראי על הגעתם של רוב השחקנים מהמגזר להפועל ירושלים בשנים האחרונות.
הדור הנוכחי כמעט ואינו מכיר את הסיפור על הכפר בית צפפה.
"בשנת 1948 חולק הכפר לשניים, חצי למדינת ישראל, חצי לממלכת ירדן. במרכז הכפר הייתה גדר גדולה שהפרידה בין התושבים. התקשורת עם ובין בני המשפחה בין צידי הגדר התנהלה בקריאות ושיחות מרחוק. ב-1967 אוחד הכפר מחדש כמו בעבר. למדתי בבית הספר הישראלי 'גאולים', המרחק מהכפר בהליכה היה רחוק ועברתי ללמוד בבית הספר 'מצדה' בקטמונים".
איך התחיל נושא הכדורגל והמעבר להפועל ירושלים?
"היה לנו בכפר בבית צפפה מתנ"ס ספורט שהוזמן להשתתף באליפות ירושלים במגרש קטמון. מרדכי כהן, שאימן נערים בהפועל ירושלים, צפה בי והזמין אותי להתאמן. כשהגעתי לאימון הראו לי ערמה ענקית של נעלי כדורגל ישנות וביקשו שאבחר לעצמי את הנעל הראשונה, זה בלתי נשכח מבחינתי. בגיל 14 וחצי כבר עליתי לקבוצת הנוער, אחרי שראו אותי במשחקים מוקדמים של הבוגרים בין קבוצות נערים, אדום נגד לבן. בנוער פגשתי את אבי אלקובי, אריה בראשי חיים חדד ואלי לוי שעלו בהמשך לבוגרים".
בדרך לבוגרים הוא קיים שיחה עם אלי בן רימוז', גדול שחקני הפועל ירושלים לדורותיה. "אלי היה אליל הנוער, כדורגלן שהערצתי והתרגשתי להיות איתו על אותו מגרש באימונים. אז היה נהוג בימי חמישי לקיים משחקי אימון בין הבוגרים לנוער. שיחקתי כבלם קדמי, התפקיד שלי היה לשמור על בן רימוז'. אלי פנה אלי וביקש 'אל תיכנס בי חזק, אל תעשה עלי גליצ'ים. אתה תהיה בלם מצוין בבוגרים'. קיבלתי את הביטחון , לא הצלחתי להירדם באותו לילה".
ספר על המשחק הראשון שלך.
"המאמן שהעלה אותי לבוגרים היה מוסי ליטבק, אבל אברהם מנצ'ל נתן את חולצת ההרכב בקטמון נגד שמשון תל אביב לצדו של הבלם הענק ליאון אזולאי. המשימה הייתה לשמור על הכובש הגדול משה קיש רומנו. אזולאי עודד אותי, שמעתי את הקריאות של 150 תושבי הכפר שהגיעו למשחק. קיבלתי בעיתון ציון 8, בימים ההם היו מדברים ומתלהבים מציוני היכולת בעיתונים".
שכר קיבלת בתחילת הדרך בהפועל ירושלים?
"כשהגעתי למזכיר אריה ברוכיאלי לבקש את הכסף, הוא אמר לי 'אם תקבל עכשיו את הלירות שמגיעות לך, אז מה יקרה? אתה סתם תבזבז. חכה בסבלנות'".
ומה היה בהמשך עם השכר שלך?
"הסתדרתי דרך הכדורגל, בניתי בית יפה בבית צפפה, רכשתי מכונית ועשיתי חתונה מכובדת. תודה לאלוהים, אני בסדר".
ב-1972 הגיעה האכזבה הגדולה שלו, בגמר גביע המדינה. "הסיפור הגדול החל בחצי הגמר נגד מכבי תל אביב. תיקו 0:0 לאחר 120 דקות והכרעה דרמטית שלנו בפנדלים, ניצחנו 6:7. בגמר באצטדיון רמת גן, הפסדנו להפועל תל אביב 0:1 מגול של פייגנבויים. שיחקנו בלי בן רימוז' שהיה מסוכסך עם ההנהלה, הכאב בין השחקנים היה עצום".
נשיא המדינה זלמן שז"ר הבטיח לך ולחבריך שהגביע בעונה הבאה יגיע לבירת ישראל.
"כן, הוא אמר לי ולחבריי השחקנים שאולי כדי להרים את מצב הרוח כי בשנה הבאה נעלה את גביע המדינה לירושלים, האמנתי לו שכך יהיה, הוא הרי נשיא המדינה"
ואכן, הוא חגג גביע. "יוני 1973 בבלומפילד, הגמר נגד האלופה הכח מכבי רמת גן. סיימנו את העונה במקום השלישי עם המאמן הנפלא אמציה לבקוביץ' . בשמינית עברנו את הפועל חיפה, ברבע את שמשון ובחצי הגמר סגרנו חשבון עם הפועל תל אביב, אותה ניצחנו בסיכום שני משחקים, ניצחון שלנו 0:2 והפסד 0:1. בגמר הזה כבר שיחקו ציון תורג'מן ובן רימוז'. גולים של תורג'מן ונחום תא שמע עשו היסטוריה".
איך חגגו אז זכייה בגביע?
"לדור שלא מכיר, הדרך לירושלים עברה דרך העיר רמלה, שם עצרו את האוטובוס מאות אוהדים לחגיגה ושירה אדירה מקדימה. בהמשך השבוע התקיימה מסיבת ניצחון באולם בירושלים, עלינו לבמה והיו שעות בלתי נשכחות".
בגלל מהלך טיפשי הוא לא הגיע לאליפות אסיה לנוער בבנגקוק.
"הייתי בסגל של דוביד שווייצר ב-1972, הוזמנתי למשחק חגיגי בכפר בלי אישור. נפצעתי, סבלתי מפגיעה במניסקוס ולא חוויתי את הזכייה שלנו, ניצחנו בגמר את דרום קוריאה 0:1. אכזבה וטיפשות שלי שאני לא שוכח עד היום".
שווייצר כן הזמין אותו לנבחרת הבוגרת, למסע משחקים בארצות הברית, ובכך הפך לערבי הראשון שמשחק בה. "זה היה כבוד גדול. רשמתי משחק בודד נגד קבוצת סטוק האנגלית. בשנות השבעים היו לנו שורה ארוכה של בלמים מעולים – צבי רוזן, דוד פרימו, אברהם לב, חיים בר, אלון בן דור, דוד קרקו, חג'ג', יוחנן וולך ועוד. היה קשה מאוד מקצועית להיכנס להרכב הפותח".
מי היה יותר קשוח, אתה או יצחק ג'אנו מבית"ר ירושלים?
"ברור שג'אנו, אין ספק. אני שיחקתי חזק, עם הגוף אבל כמעט לא פצעתי שחקנים. הייתה התנגשות אחת עם יוחנן וולך, טיפול ארוך על הדשא, אני נשארתי והוא ירד על אלונקה לטיפול, זו הייתה פציעה לא מכוונת".
והיה גם סיפור עם דיסלדורף הגרמנית שהוביל לקרע עם הפועל ירושלים. "אמציה סידר לנו מחנה אימונים בדיסלדורף בצמוד לקבוצת מנשנגלדבאך. דיסלדורף ניצחה אותנו די בקלות. בערב הגיעו לבית המלון נציגים של הקבוצה הם סיפרו כי הצוות המקצועי התלהב ממני והתוצאה לא עניינה אותם. לדבריהם הציבו מולי את אחד החלוצים הטובים בגרמניה, בחור גבוה וחזק שלא הצליח לעשות מולי שום פעולה על הקרקע ובאוויר. הוא טען שלא ניתקל בבלם כל כך חזק ומחויב. ניגשתי להנהלה וביקשתי מהם לסכם כספית את המעבר שלי. ההנהלה סירבה לכול בקשותיי ותחנוניי. עשיתי ברוגז ולא הופעתי מספר שבועות לאימונים של הפועל ירושלים, עד שנשברתי וחזרתי, לא יכולתי בלי הכדורגל".
וכמובן, היו את הדרבים. "בעונת 1981/2 כבשתי גול עצמי לאחר הרחקת כדור גובה לא טובה מבעיטה של שלמה קירט. בהמשך כבשתי שער משווה נהדר והקריאות 'עלי מת, עלי מת' נשמעו ביציעי בית"ר. החלוץ שלנו בוקר כבש את שער הניצחון והשמחה הייתה גדולה כמו בגביע המדינה".
ב-1982/3 הוא עזב למכבי שפרעם. "לירושלים הגיע המאמן אליהו עופר שלא הסתדרתי איתו, פרץ סכסוך ועברתי לשפרעם של זהי ארמלי ששיחק רק חצי עונה ועבר למכבי חיפה. חזרתי לשנתיים נוספות בהפועל ירושלים".
ואז נחום סטלמך הביא אותך לבית"ר רמלה.
"כן. שחקן ערבי שמשחק בבית"ר בלי שום בעיות ועניין של אוהדים".
מי היו החלוצים הטובים ביותר נגדם שיחקת?
"היו חלוצים מעולים שלא פוגשים היום – צבי פרקש, מוני אדלר, דוד לביא, ויקי פרץ, עודד מכנס ושייע פייגנבוים, שבכל נגיעה שלי בו הלך לבכות לשופטים".
ולסיום, יש לו עוד כמה אנקדוטות. "שיחקנו נגד בני יהודה, שהייתה חייבת לנצח כדי שלא להסתבך. בכניסה למגרש היה אוהד שכיבה סיגריה על שלמה מחטבי. חדר ההלבשה שלנו היה בקומה העליונה, ואוהדים ישבו על הגג. מחטבי ניגש לחלון להשקיף החוצה ונשלף על ידי האוהדים מהחלון אל הגג. לקח זמן להחזיר אותו. אהוד בן טובים כבש והכריע.
"סיפור מדהים אחר היה בבלומפילד נגד מכבי תל אביב. ויקי פרץ בעט כדור אדיר אל בין חיבורי הקורות, גול מהמם. הכדור ניתז מהברזל החוצה. המגן שלנו אלקובי תפס את הכדור ביד. השופט היה בהלם, לא ראה את הגול ולא שרק. נתתי מכה לכדור והמשכתי, זו הייתה טעות שיפוט נדירה גם גול וגם פנדל יד".
בגיל 37 וחצי החליט עלי עותמן לתלות את הנעלים ולפרוש מכדורגל. אנחנו לא יכולנו להימנע משאלה אחת לסיום.
אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו מקיימים את הריאיון הזה בתקופת פיגועי טרור בערי ישראל.
"זה באמת כואב כואב לי מאוד. אני מגנה, מגנה, מגנה את זה. אני רואה חושך בעיניים, תנו לחיות בשקט".
