במארס 2001 יצאה נבחרת ישראל לאוסטריה שספרה אז מנדטים ליורג היידר וציפתה לנקמה על ה-0-5 שנתיים קודם לכן ברמת גן. המאמן ריצ'ארד נילסן החזיר לסגל את אלון מזרחי, אז בבית"ר ירושלים, אבל יום לפני המשחק תרגל בהרכב את אבי נמני כחלוץ בודד. האווירון זעם ובדרכו אמר לאחר המשחק שישראל שיחקה ללא חלוץ. נילסן הסביר אז: "אבי נמני הוא השחקן בעל ההתמצאות הטובה ביותר ברחבת היריב". זה נשמע אז כחילול הקודש, אבל כשבוחנים את הקריירה של אבי נמני – שחוגג היום 50, לא להאמין – אי אפשר שלא להסכים עם המאמן הדני המנוח.
נמני סיים את הקריירה עם 194 שערים. אין קשר בישראל – ונמני הוא קשר שהוגדר מדי פעם כ-50/50, והוצב לצידו של טל בנין בקישור האחורי של מכבי תל אביב – שכבש כל כך הרבה שערים, 12 פחות מאלון מזרחי, רק 12. היכולת של נמני למצוא שטחים ברחבות הצפופות, גם כדי להגיע אליהם, לשלוט בהם, לסדר לעצמו את מצב הבעיטה ולשגר משם חץ לרשת – הייתה מופלאה. המבוגרים יחסית שבינינו, שחוו את רוב האבולוציה של המכשירים הסלולאריים, זוכרים בוודאי את המשחק "סנייק". לא אחת התנועה של נמני ברחבה הזכירה לי את התנועה של הסנייק על המסך.
גם בגיל 19 וחצי, בעונת הפריצה שלו ועונת החזרה של מכבי ת"א לחיק המועדונים המעוטרים, נמני שיחק בדיוק אותו דבר כפי ששיחק בגיל 36. קור הרוח שלו היה מצמית. הוא היה מסוגל לעבור שחקנים בהטעיות גוף, כמעט בהליכה, ולמצוא את המקום הנכון כדי לשלוח לשם את הכדור. איתרע מזלו והוא נולד בהפרש של כמה שבועות מאייל ברקוביץ' וחיים רביבו, ועל המשבצות שלהם ניהל במשך שנים ארוכות קרב נוכחות, שהיה חסר תועלת במקרים רבים. בקיבעון המחשבתי ברקוביץ' ורביבו היו שחקנים משובחים יותר, וירטואוזים יותר, תזזיתיים יותר מאשר נמני הפסבדו איטי, אבל נמני היה יעיל לא פחות, ואולי אף יותר.
נילסן חשב שכולם יכולים לשחק יחד, גם על חשבון חלוץ טבעי, רוב המאמנים חשבו ששלושה קשרים מהסוג הזה ידרכו אחד על הבלטה של השני. הגדיל לעשות אברהם גרנט שפשוט השאיר את הזירה לנמני לבדו, דווקא בשנים שבהם מכבי חיפה שלטה בכדורגל הישראלי. גרנט ראה בנמני – למעשה מאז תחילת הקריירה של שניהם – את המנהיג שבו, את קור הרוח המצמית, את העוצמות המנטליות שכולם חיפשו בכדורגלן הישראלי. רבים מתלהבים מהקמפיין המוצלח ביותר של נבחרת ישראל באירופה – זה שהסתיים ללא הפסד גם אם ללא ניצחון על אחת מהנבחרות הגדולות – כקמפיין של יוסי בניון, אז בשיאו, אבל זה היה קמפיין שהונהג על ידי אבי נמני, שהיה כבר בגיל מתקדם עם מגבלות מובנות.
נמני שבר את תקרת הזכוכית של משחקי החוץ בקפריסין, נמני כבש באירלנד בתיקו ההירואי שזכור בעיקר בגלל שני הטמפונים שננעצו בנחיריו של דודו אוואט. כשניר קלינגר אמר "אבי נמני הוא המלך", לאחר שספסל אותו לתקופה ארוכה, והחזיר אותו כדי להציל את מאבק האליפות ב-2003, זה לא היה מס שפתיים, הוא לא אולץ לעשות זאת. זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית של מאמן שחשב שהתלות בשחקן אחד גדולה מדי, וטעה.
נמני היה מלך הכדורגל הישראלי. האפיזודות הקצרות והלא מוצלחות שלו בשתי ליגות גדולות – לה ליגה והפרמיירליג – הוכיחו כי מה שאפשר לעשות בארץ בכדורגל מוגבל אתלטית, אי אפשר לעשות באינטנסיביות שם. באירופה, התזזיתיות של רביבו וברקוביץ' שיחקה תפקיד לעומת המשחק האיטי והמחושב של נמני. הגדילו לעשות אוהדי אתלטיקו מדריד שכינו את נמני "טורטוגה" (צב).
העובדה כי נמני חזר תמיד לאותו מקום, גם לאחר שגורש ממכבי ת"א – בפעולה משולבת של ניר קלינגר ולוני הרציקוביץ' – קנתה את מקומו בהיכל התהילה הפרטי של אוהדי מכבי ת"א, גם אם בכך נמנעה ממנו הזכות להשתתף בקמפיין ליגת האלופות הראשון של המועדון. הם סלחו לו על כל דבר. מעמדו בין האוהדים שווה ערך למעמדו של בנימין נתניהו בשכבות גדולות מאוד של האוכלוסייה. לתחושתם, גם אם ניצל את מעמדו מדי פעם, משקלו הסגולי הכריע. היה לו – ואולי עדיין יש לו – מעמד של משיח, של סמל בלתי מעורער. כשהגיע לבית"ר ירושלים – קבוצה שסבלה מנחת רגלו לא פעם – הוא התקבל שם במעמד של אוחנה ומלמיליאן, לא פחות.
גם אם נתווכח על מקומו בין כוכביה של מכבי ת"א – לפני או אחרי שייע גלזר, גיורא שפיגל או ערן זהבי – אי אפשר יהיה לקחת את מקומו כגדול סמליה של מכבי ת"א. אפילו אוהדי הפועל תל אביב, נתנו לו מעמד מיתי בשיר הנאצה הידוע: "מספר 1 הוא גרמני, מספר 2 הוא גרמני…מספר 8 אחושרמוטה גרמני". זה כמובן לא הפריע לסוכן אבי נמני להתנהל, באלגנטיות ובג'נטלמניות, מול ראשי הפועל ת"א כששידך להם שחקנים. גם על זה סלחו לו אוהדי מכבי.
יש רבים שלא מחבבים את נמני, בוודאי כאלה שמחפשים את האופורטוניזם החבוי. נכון שהיום, בגיל 50, כשהוא סוכן שחקנים ופרשן, במעמד פחות מזה שאפיין אותו כשחקן, קשה יותר להתפעל מהדמות, אבל אי אפשר לשכוח: אבי נמני היה מגדולי הכדורגלנים בישראל, כזה שיכולת לצפות שיעשה מה שנדרש, גם בדקות הכי קשות, כדי לשלוח הביתה את הקהל מרוצה. הוא אולי לא היה הראשון בבידור, אבל הוא היה בוודאי הראשון בסיפוק.
מה דעתך על הכתבה?