לפני שבוע היא ירדה לליגה א', ויום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת לחזור לסיפורה העצוב של בית"ר תל אביב, קבוצה שבשיאה כבשה גם נגד הגדולות של אירופה, כולל 2:4 מפתיע במיוחד על היידוק ספליט היוגוסלבית. אותה בית"ר תל אביב, שאבי היה אחד ממקימיה.
בית"ר תל-אביב נוסדה ב- 1934, והחלה את פעילותה בליגה ג'. הצעד המשמעותי לכך החל כאשר בקן בית"ר, ששכן במצודה, הוחלט לראות בהקמת קבוצת צעירים אוהבי כדורגל כחלק בלתי נפרד מזרועותיה. אבי, לוניה דבורין זכרו לברכה, שהיה אז בית"רי בן 16 ומחניכי הקן, נקרא אל הדגל ועזב ללא היסוס את מכבי תל אביב למען סמל המנורה. בית"ר הצעירה תפסה את מקומה של קבוצת הבוגרים, שהתפרקה, ובתוך 6 שנים זינקה חדורת אמביציה לליגה א', שהייתה אז ליגת הכדורגל הבכירה בארץ ישראל.
כבר ב- 1940, בעונתה הראשונה, לצידן של הקבוצות הגדולות מכבי תל-אביב והפועל תל-אביב, היא זכתה בגביע המדינה. במשחק הגמר המרתק, שנערך באצטדיון המכביה, ניצחה בית"ר 1:3 את מכבי תל-אביב. היה בכך איתות מובהק לעובדה שהקבוצה הגיעה כדי לכבוש את שנות ה-40, ולהפוך בהן לכוח העולה של הכדורגל בארצנו.
הקבוצה, ששיחקה במדי הכחול-לבן, נחשבה בהמשך, ובצדק, כמייצגת של האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי. שחקניה שיחקו בתשוקה למען סמל המנורה, אולם ב-1940, כאשר ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי הלך לעולמו, לבשו השחקנים משך עונה שלמה חולצות שחורות לזכרו.
בינתיים המשיכה בית"ר תל-אביב לעשות חיל וקהל אוהדיה גדל משנה לשנה. בכל משחקיה הביתיים, שנערכו באצטדיון המכביה על גדות הירקון, היו מושביו מלאים עד אפס מקום. למרבה האירוניה, מי שלא החמיצו את אותם משחקים היו דווקא ה"כלניות", צנחני הצבא הבריטי. הצנחנים הגיעו למכביה עם הטומיגנים שבידיהם, וחלקם נהג לטפס על גג המבנה שמאחורי שער הכדורגל הסמוך לים. משם הם עודדו בקולי קולות את השחקנים ענודי סמל המנורה, כנראה מבלי לדעת שחלקם אכן שייך לאצ"ל ומשתתף בפעולותיו המחתרתיות.
ב- 1942 זכתה הקבוצה בפעם השניה בגביע הארץ-ישראלי. ניצחונה במשחק הגמר היה היסטורי – 1:12 על מכבי חיפה. מאז לא עלה ברגליה של בית"ר תל-אביב להניף גביע שלישי. שתי מדליות הזהב, מ-1940 ומ-1942, שמורות בביתי. בהיותה חסרת בית, ובלית ברירה, התמקמה בית"ר תל-אביב במצודת זאב, השוכנת עד היום ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב, מול גן מאיר. שם התלבשו השחקנים, ושם גם התקיימו אסיפות הקבוצה.
לא אוכל שלא להקדיש מקום נרחב למי שהיה במרבית שנות ה-40 כוכבה הגדול של בית"ר, נתן פנץ ז"ל. הוא הגיע לבית"ר לאחר סכסוך שפרץ בינו לבין הנהלת מכבי תל-אביב, בה שיחק והצטיין בעת מסע משחקיה לארצות-הברית ב-1936. בואו של פנץ לבית"ר הפיח עוצמות של ממש בקבוצה והוסיף לה קהל אוהדים בלתי מבוטל, שהעריצוהו בדיוק כפי שצעירי היום מעריצים את כוכבי הכדורגל. הייתה להם גם סיבה טובה, שכן נתן היה חלוץ מושלם, היתל בהגנות היריב, ונחשב כבלתי ניתן לעצירה.
פנץ נהג בדרך כלל ללבוש את מדי בית"ר תל-אביב בביתו, ועם הכדור בידיו ירד אל רחוב טשרניחובסקי. משם המשיך לרחוב מכבי עד לקינג ג'ורג', בואכה מצודת זאב. אני מספר על כך מפני שבעת הליכתו למצודה הוקף פנץ על ידי עשרות נערים, ובתוך רגעים גדל מספרם לכמה מאות. הם ליוו אותו כמשמר כבוד עד כניסתו לבנין המצודה. השכנים שיצאו למרפסות הבתים הצטרפו להצגה ומחאו לו כפיים עד שנעלם מעיניהם. המחזה המרהיב הזה חזר על עצמו בכל פעם שנתן עשה בימי המשחקים את דרכו אל המצודה.
גדול כדורגלני התקופה נפל כחייל האצ"ל באפריל 1948 בעת כיבוש יפו. גיסתו, מנוחה פנץ ז"ל, עשתה משך שנים רבות להנצחתו. פסל של כדורגלן בדמותו של נתן הבועט בכדור, מוצב באחד מרחובותיה של העיר תל-אביב.
מכיוון ששמה של בית"ר תל-אביב הלך לפניה, ביקשו קבוצות כדורגל ממחנות הצבא הבריטי שבארץ לקיים מולה משחקי אמצע שבוע. כמעט תמיד הן הובסו על ידה ללא תנאי. אחד מניצחונותיה הגדולים היה 0:3 על קורינתיאנס, נבחרת הצבא הבריטי במזרח התיכון. אבל הניצחון הגדול מכולם הושג במאי 1945, 2:4 על היידוק ספליט.
המרשל טיטו, שליט יוגוסלביה, הוא שהורה להיידוק לצאת לסדרת משחקים באירופה. כך הגיעה גם לאצטדיון המכביה בתל-אביב למשחק מול כדורגלני המנורה. בית"ר תל-אביב פתחה בסערה והובילה 0:4, תוצאה שהקפיצה ביציעים את אוהדיה הנרגשים. אמנם עד לסיומו של המשחק הבקיעו האורחים שני שערים, אך בית"ר שמרה על הניצחון, שהושג הרבה בזכות הרוח הבית"רית, שהייתה טבועה בכל אחד משחקניה. לאחר ההפסד הציעה הנהלת היידוק לבית"ר סכום של 1,000 לירות כדי שתתייצב למשחק גומלין. ההצעה המפתה נדחתה על הסף.
באותה שנה גם נמנעה מבית"ר תל-אביב הזכייה באליפות הליגה. ההתאחדות לכדורגל החליטה בצורה שרירותית לבטל את המשחק המיועד שבין אלופת הדרום, בית"ר, לבין אלופת הצפון, הפועל תל-אביב. בית"ר הייתה ב-1945 בשיא כושרה ויכולתה, לכן ביטול המשחק הותיר אותה מאוכזבת במיוחד. שנתיים לאחר מכן חזרה התמונה על עצמה, אם כי בנסיבות אחרות. בית"ר תל-אביב התבססה בראש הטבלה, ביתרון של 3 נקודות על פני מכבי תל-אביב. אז נהוג היה להעניק רק שתי נקודות לניצחון, כך ששני מחזורים לסיום הליגה נראה היה שבית"ר בדרכה לזכייה בכתר. אלא שבמצב זה החליטו שלטונות המנדט הבריטי להוציא את בית"ר אל מחוץ לחוק. הם נימקו זאת בכך שבקבוצה ישנם חיילים ומפקדים של האצ"ל. מכבי תל-אביב ניצלה זאת ובכך זכתה מן ההפקר באליפות.
באותה עונה התנהל גם מאבק מר בגמר הגביע, בו גברה מכבי על בית"ר 2:3. דקות אחדות לפני סיום המשחק בעט הבית"רי נתן פנץ לעבר שער מכבי תל-אביב. אברהם בנדרסקי (לימים בנדורי) זינק ועצר את הכדור. השופט קבע שהכדור נבלם בהיותו על קו השער. הקהל שעמד לאורך קו הרוחב של המגרש, חשב אחרת, והחליט שהכדור עבר במלואו את הקו, שסומן בסיד. פריצת האוהדים למגרש הביאה לפיצוצו המיידי של המשחק, וההתאחדות לכדורגל פסקה ניצחון טכני למכבי. האגדה מספרת ששחקני בית"ר הובילו את הגביע בתהלוכת ענק לאורכו של כל רחוב דיזנגוף עד למצודה. האמת שונה לחלוטין. אמנם שחקן בית"ר יום טוב מנשרוב רץ ליציע וקיבל לידיו את הגביע מידיו של נציג ההתאחדות חיים גלובינסקי, אבל בריצתו חזרה למגרש הוא מסר את הגביע לקפטן הקבוצה, שהחזירו בו במקום לאנשי ההתאחדות.
משהוצאה בית"ר תל-אביב מחוץ לחוק היא התייצבה לעונת המשחקים הבאה תחת שמה החדש, נורדיה. השם נבחר כהערכה למקס נורדאו, המנהיג הציוני הדגול, שראה ב"יהדות השרירים" צורך קיומו של עמנו. פנץ סירב לשחק תחת השם נורדיה וחזר לקבוצת נעוריו, מכבי תל-אביב. השם בית"ר תל-אביב הוחזר לקבוצה עם הקמת המדינה.
לקראת סיומו של אותו עשור כבר התבגרו כוכבי הקבוצה, והחלה הזרמת דם צעיר לשורותיה. השחקנים הצעירים לא היו ברמתם של הוותיקים, ולפיכך, בהדרגה, איבדה בית"ר את מקומה בצמרת הכדורגל. במשך שנים ידעה הקבוצה תקופות של ירידות ושל עליות. בראשית שנות ה-90 היא העמידה הרכב טוב ויציב תחת ארצי בן יעקב, ובמשך שנים אחדות סיימה בית"ר את הליגה בחלקה העליון של הטבלה. הדור הזה סיים את חלקו בצורה מכובדת, אולם אחריו שוב הגיע מדרון, שכן הקבוצה התקשתה לתפקד כלכלית. לפיכך החלה תקופה של שיתוף פעולה עם קבוצות אחדות, אך כמה מחיבורים אלה לא החזיקו מעמד. העונה היא נחלשה מאוד חרף מאמציו הגדולים של היו"ר ליאור שחטר, צנחה לתחתית טבלת הליגה הלאומית וירדה לליגה א'.
הירידה מכאיבה מאד למי שמשך שנים שמר אמונים לבית"ר תל-אביב. כמי שגדל על סיפורי עברה המפואר, קשה לי להאמין שבעונה הקרובה היא תשחק בליגה השלישית. זו באמת כבר לא אותה בית"ר תל-אביב, שאבי היה ממייסדיה, ומאמר זה מוקדש לזכרו.
מי יודע, אולי עוד נכונו לה בעתיד ימים אחרים. לקוות תמיד מותר.
מה דעתך על הכתבה?