איזה כיף להיות אוהד מכבי נתניה בחודשים האחרונים. גם אנשים שלא גדלו בקופסה ואין להם פוסטר של רביד גזל בחדר נהנים לראות את הכדורגל שמציגים הבחורים של בני לם בחודשים האחרונים. ועכשיו, אחרי שני ניצחונות רצופים של 0:3 על המקום הראשון והמקום השני, נראה שאפשר להכתיר רשמית את נתניה כמרענן הרשמי של אביב 2022.
באופן כללי, גם כשהייתה קבוצה חלשה, לנתניה תמיד הייתה פוזה, פאסון של מי שהביאה לכדורגל את מוטל'ה שפיגלר ועודד מכנס, את בני לם וערן פריזנט. המעמד מחייב וגם השם, אבל כבר 40 שנה שלא צומח שם כלום מלבד בית חרושת למחמאות וסיקור חיובי ואוהד.
הרי בסופו של דבר, ב־40 השנים האחרונות – מלבד ריצה לאליפות ב־87/88 ועוד רעשים של כאילו ריצה לאליפות 20 שנה אחר כך, ועוד פעמיים הגעה לגמר הגביע ב־2014 וב־2019 – מכבי נתניה לא עשתה כלום. פשוט כלום. בפרק הזמן הזה הקבוצה הצליחה להתרסק כלכלית פעמיים, ולמרבה המזל בשתי הפעמים נמצא מי שירים אותה מהקרשים וייתן לה זכות קיום מחודשת (ועל הדרך יגאל אותה מטיפוסים כמו אליהו אליהו הזכור לטוב). ב־40 השנים האלה, אגב, הפועל באר שבע לקחה שלוש אליפויות וגביע, בני יהודה לקחה אליפות ושני גביעים, קריית שמונה לקחה אליפות וגביע, הפועל חיפה לקחה אליפות וגביע ואפילו הפועל ר"ג לקחה שני גביעים. ונתניה? מחזיקת גביע הטוטו של הלאומית בעונת 04/05.
הכדורגל הישראלי שאינו מכבי תל אביב חי על תקופות, והתקופה של נתניה – ובינתיים אין שום פריט מידע שסותר את הטענה הזו – הייתה בין 1970 ל־1982. בדיוק כמו שהתקופה של הפועל פ"ת, עם כל הכבוד לגביע של 1992 ולריצה לאליפות בסוף האייטיז, הייתה בין 1955 ל־1963. בדיוק כמו שהתקופה של מכבי חיפה הייתה בין 1984 ל־2009, ועכשיו – אלא אם יקרה משהו מטורף בשנים הקרובות – מתחילה אחת חדשה.
אז כרגע מכבי נתניה משחקת כדורגל יפה, הכי כיף בארץ. אין לה לחץ, כי היא עפה מהגביע בשלב מוקדם יחסית, ובשום שלב לא הייתה רלוונטית למאבקי האליפות או לקרבות ההישרדות. הכי כיף לבוא ולשחק כדורגל ככה: הרגליים קלות, היריבה כמעט תמיד היסטרית, אפשר לנסות, לצאת להרפתקאות, להעז, לטעות – ואף אחד לא כועס. כמו בפארק, רק עם קהל, מדים ומשכורת.
בסיטואציה כזו, מספיק שעל הקווים יעמוד בנאדם שמבין את המצב, כדי להפיק את המקסימום מחבורת הבחורים הצעירים שעומדת לרשותו. ובני לם מבין, בהחלט מבין. הוא עשה שיקול פשוט בראש: אין מה להפסיד, אין מה להרוויח, אפשר פשוט לשחק כדורגל. אז כמו שפעם נתניה הייתה עולה למגרש כדי לנצח, היא עושה את זה גם עכשיו. בלא מעט מהפעמים זה עובד לה – ואפילו באופן לא רע בכלל.
אבל מה יקרה כשכן יהיה לחץ? בינתיים, אם ללמוד ממקרה אחד ויחיד, בפעם היחידה שנתניה הייתה עם הגב לקיר במשחק כלשהו – כלומר, במשחק היחיד שלה העונה שאשכרה קבע משהו – היא הפסידה – בצורה הכי נאיבית שאפשר: אחרי 0-1 מוקדם מול הפועל באר שבע נתניה חטפה שוויון, משכה להארכה ובדקה ה־120 ספגה שוב וסיימה את העונה.
בני לם יצטרך לשאול את עצמו לא מעט שאלות לקראת העונה הבאה. קודם כל, הוא לא מאמן רגיל שמגיע למקום עבודה אלא אחד מכוכבי הקבוצה הגדולה ההיא, עם שלוש אליפויות וגביע על המדף. יש לו מעמד מחייב יותר, וכל משחק שבו הוא מפרק את היריבה העונה רק מעצים את הציפיות לקראת השנה הבאה. ולכן השאלה הראשונה והחשובה מכולן היא: האם אפשר לעשות את זה? האם מכבי נתניה יכולה להפוך מאוסף של חבר'ה צעירים שמשחקים ממש יפה, עם תום של קבוצת נוער, לקבוצה קשוחה יותר, בוגרת יותר, שיודעת להתמודד גם עם לחצים, עם דרישות, עם ציפיות ועם משברים?
כי המחמאות בתקשורת ייגמרו כשיתחיל הלחץ מהקהל, והלחץ מהקהל יתחיל בעוד רגע, כשהציפיות ימשיכו להאמיר לאור היכולת הטובה של הקבוצה. מישהו יצטרך להכניס את כל המערכת לפרופורציות ומהר, אחרת מה שהרגיש כמו צמר גפן מתוק באפריל ומאי, עלול להרגיש מר במיוחד בסוף הסתיו.
