חמסה עליו: מעמדו המעודכן של ברק בכר בין גדולי מאמני ישראל

עכשיו הגיעה שעתם היפה (או המכוערת) של הפרשנים, ההיסטוריונים, והאוהדים, כל אחד מהם יתחיל במשחק הכיסאות סביב מקומו של ברק בכר ברשימה המכובדת של גדולי המאמנים בתולדות הכדורגל הישראלי. האם הוא כבר הגדול מכולם, האם הוא רק בצמרת הגבוהה, ואם כן, מה הוא צריך כדי להיות הגדול מכולם.

תתעורר ודאי השאלה, האם הגיוני להעניק למאמן בן 42 את התואר, בתקופת אימון כל כך קצרה, וככה לזלזל באלה שהתרוצצו בין קבוצות גדולות לקטנות, בין מאבקי אליפויות למסע היחלצות מירידה, בין זכייה בגביע המדינה עם קבוצה מעיירת פיתוח, או אליפויות עם קבוצה מהשכונה.

ובכר, בהשוואה למאמנים הגדולים שהיו לנו (דוביד שוויצר, עמנואל שפר, דרור קשטן, שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברם גרנט), הוא בכלל ילד. אחד שאימן רק בשלוש קבוצות. הוא לא היה כדורגלן גדול, הוא לא עשה קריירה מזהירה, הוא לא כיכב בנבחרת הלאומית, הוא בכלל פרש בגיל צעיר ממשחק, היה ונותר דמות אלמונית עד שמונה למאמן עירוני קרית שמונה.

אי אפשר שלא להתלבט בשאלה האם אפשר להתייחס לבכר באותה נשימה כמו למשל אל עמנואל שפר שהעלה אותנו למונדיאל, לדרור קשטן שזכה בתארים בלי הפסקה, עשה קמפיין ענק באירופה, ואף זכה באליפויות עם שלוש קבוצות גדולות: בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב והפועל תל אביב. זכה פעמיים בדאבל, והוביל עוד שני מועדונים קטנים מאוד להישג היסטורי (לוד גביע המדינה ואלוף האלופים, וכפר סבא אליפות ואלוף האלופים).

עם כל הכבוד לרשימה המכובדת של המאמנים הגדולים שהיו כאן (ויש כבוד), ברק בכר ללא ספק מדורג בצמרת הגבוהה של המאמנים הגדולים של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, והוא עושה דרכו בביטחה לכיבוש הפסגה. נכון לעכשיו זה קשטן או הוא. בינתיים לקשטן יש יתרון. יתרון ברור.

אבל רשימת התארים שאסף בכר בקריירה הקצרה שלו כמאמן, היא ללא ספק חסרת תקדים. 5 אליפויות בליגת העל, גביע מדינה אחד (אולי שניים בקרוב), שני גביעי הטוטו, ושלוש פעמים זכייה בסופר-קאפ. והיה גם קמפיין מוצלח מאוד בליגה האירופית. והוא רק בן 42. בתקשורת האנגלית התעורר לאחרונה ויכוח מי המאמן הטוב ביותר – פפ או קלופ. השאלה הזו נותרה פתוחה. לפחות עד סוף החודש. לפפ יש יותר תארים, אבל התקשורת (כמו פה, גם באנגליה), אוהבת לעסוק בנושאים שיש בהם הרבה עניין והיסטוריה.

יתכן והוויכוחים, כמו באנגליה, סביב מקומו של ברק בכר ברשימת המאמנים הגדולים בכל הזמנים, יסתיימו גם בסוף החודש. יכול להיות שמשחק אחד (גמר ליגת האלופות) יעניק לקלופ את התואר הנכסף (לפחות זמנית), ויכול להיות שגם משחק אחד (גמר גביע המדינה), יעניק, או יקרב (תלוי את מי שואלים) את בכר לתואר- הגדול מכולם. כאן אצלנו.

אם בכר יזכה בארבעה תארים בעונה אחת, זה יהיה הישג חסר תקדים. באלוף האלופים, גביע הטוטו ואליפות הוא כבר זכה העונה. תואר 4 בעונה אחת, זה כבר סיפור שלא היה לנו. עדיין (לדעתי), הוא ייאלץ לבצע עוד הישג אחד כדי להיצמד לקשטן ואולי לעקוף אותו – ליגת האלופות (תיכף נגיע לזה). בואו נתעכב מעט בדרך שהובילה את בכר לאליפות הרביעית שלו בקריירה. בכר הביא לכדורגל סגנון שלא הכרנו (או אולי שכחנו), שילוב של מאמן עצמאי, כזה שיודע לעמוד על שלו (גם מול בעלים דומיננטיים שאוהבים להתערב), עמידה בלחצים, טקטיקן, הרפתקן, לא מקובע, כזה שיודע לשמור על חדר הלבשה חזק ומלוכד.

בניגוד למאמנים אחרים (לא כולם), בכר מעולם לא יברח מאחריות, להיפך- הוא ייקח אחריות. הוא לא יחפש שעיר לעזאזל כדי להפיל עליו את התיק (במיוחד לא בשידור חי). הוא יודע לקחת אחריות, להתייצב מול המצלמות רגע אחרי הפסד מביך ולומר איפה הוא טעה. בכר לא נותן לאגו שלו לנצח, הוא יודע לשלב בין הרצון לסגור חשבון עם שחקן לבין האגו האישי שלו. הוא יודע לפעמים להיות רגיש ולפעמים אכזר. לפעמים הוא צוחק, לפעמים עצבני, אבל תמיד, תמיד, הוא חדור מטרה. הוא לא רואה בעיניים כלום חוץ מכיבוש היעד.

בכר לא מנסה לחנך שחקנים. גם לא מורדים. הוא לא קשטן. גם לא גוטמן. הוא לא נוטר, ובמחברת שלו אין רשימה שחורה, גם לא משימות כדי למצוא חן בעיני התקשורת. יש לו אורך נשימה, הוא ינצל את השחקנים המורדים, יפיק מהם את המקסימום להצלחת הקבוצה, וברגע המתאים, לו ולקבוצה, הוא יראה להם את הדלת החוצה. בלי לומר מילה. אולי שלום.

בכר בדעה כי לפסטיבלים בתקשורת יש מועד קצר מאוד, ובכולם יש תאריך תפוגה עם חותמת פג תוקף. התארים הם לנצח. אותם אי אפשר למחוק, גם לא לשכוח. לכן גם כאשר הוא זועם, רגע אחרי הוא מחבק. גם כאשר הוא צורח, רגע אחרי הוא צוחק. בכר למד את כללי המשחק החדשים. הוא יודע לתמרן בחדר ההלבשה גם ברגעים שיש בו סערה. את המשקעים שהוא סוחב עימו לפעמים, הוא משאיר לחזאים.

בכר מקבל החלטות מהראש. הוא מנתק את הרגש, מתעלם מרעשי רקע, לא סופר את התקשורת, וכל מה שמעניין אותו זה רק דבר אחד – עוד ועוד תארים. לכן הוא ויתר על הנבחרת והחליט להישאר בחיפה.

אחד האחראים העיקריים לאליפות החמישית של בכר הוא עומר אצילי. האחראי העיקרי להבאתו של אצילי לקבוצה היה בכר. לא הרבה מאמנים (בטח לא במכבי חיפה) היו מביאים את אצילי (לא משיקולים מקצועיים כמובן), בכר קיבל החלטה אמיצה מתוך הבנה שזה בדיוק השחקן שחסר לו כדי להניף צלחת רביעית וחמישית, ואולי שישית. בכר לא התחשב בדעת הקהל, גם מביקורת מצד התקשורת, הוא לקח את אצילי כפרויקט אישי, הוא החזיר אותו למסלול ויחד שניהם המריאו לשנתיים חלומיות.

ההישג של בכר העונה הוא הרבה יותר גדול, אם מביטים על החלוצים שהיו לו- סהר ודוניו. שניהם בעצם לא היו קיימים העונה. הוא הפך את אצילי לשחקן הישראלי הטוב ביותר, הוא נתן לאצילי להביא לו את האליפות, ואצילי עשה זאת כמו גדול. הביא את האליפות.

נכון, ההפסדים בפלייאוף טשטשו מעט את החגיגות, בעיקר אחרי ההפסד נגד מכבי תל אביב, אבל דווקא הכישלון במשחקי הפלייאוף, דווקא העובדה שמכבי חיפה זכתה באליפות (פעמיים בתוך שבוע – הלא רשמית והרשמית), כאשר פעם אחת הפסידה ופעם שנייה לא שיחקה כלל, מראה את ההישג הענק של המועדון בעונה הסדירה.


במשחקים בהם אצילי שיחק (עד לאחרונה) הוא העניק לאוהדי חיפה חוויה בלתי נשכחת, ולאוהבי המשחק רגעים שמבהירים לכולנו, כמה אנחנו מתגעגעים לשחקנים איכותיים וגדולים בליגה שלנו. הרגעים הגדולים של אצילי במהלך העונה (והיו רבים), הביאו לנו רגעי קסם שלא ראינו בליגת העל מאז שיחק כאן ערן זהבי. את היופי, הברק, החוכמה, התעוזה והכישרון, לא ראינו בשנים האחרונות, והתגעגענו. (תתארו לכם עונה בה אצילי בחיפה וזהבי במכבי. כמה רגעי קסם יהיו לנו).

ובחזרה למאבק מול קשטן על התואר "גדול מאמני ישראל בכל הזמנים". מעבר לתארים, להישגים, יש בכדורגל תוויות שכל אחד רוצה להיפטר מהן. לבכר יש לפחות שתיים. למרות ההישגים המרשימים שלו, למרות היכולת להכין כראוי את הקבוצה שלו למשחקים מכריעים, בכר לא מצליח לשכנע במשחקים מול מכבי תל אביב. לא משנה העיתוי, גם לא המיקום, ולא העובדה שמכבי תל אביב חלשה ובכושר ירוד, בכר לא מצליח לנצח את מכבי. את הכתם הזה בכר סוחב לא מעט זמן, את הכתם הזה הוא רוצה למחוק. חייב למחוק.

משוכה נוספת שבכר צריך לעבור (כדי להתמודד מול קשטן על הבכורה), היא ליגת האלופות. בכר לא הגשים את החלום של כל מאמן, להגיע לליגת האלופות, וחמור מכך, בשני המשחקים הגורליים בהם הוא יכול היה להעפיל עם באר שבע לליגה הטובה בעולם, הוא כשל והפסיד נגד סלטיק (5:2) ונגד מאריבור (1:0), בשני המשחקים הללו, בכר שגה בהרכב, במערך, ובניהול המשחק. בעצם קרה לבכר מה שקרה לגווארדיולה בשלבי ההכרעה הסופיים של ליגת האלופות. בכר, כמו פפ, רצה להמציא את עצמו מחדש, להתחכם ולהוכיח שהוא גדול יותר מהמשחק, ובשני המקרים הוא ספג חבטה שהחזירה אותו למסלול.

למרו כל ההישגים של מסי בברצלונה, למרות הזכיות הרבות בליגת האלופות, למרות ולמרות ולמרות, עדיין מסי אינו מקבל את החותמת של הגדול מכולם בכל הזמנים. למה? כי מראדונה זכה בגביע העולם ומסי לא. ולמרות שמספר 10 האגדי זכה רק בשתי אליפויות ומסי ב-11 אליפויות 4 פעמים ליגת האלופות ועוד אין ספור תארים, בלי תואר אלוף העולם- עליונותו של מסי על פני מראדונה תעסיק את עולם הכדורגל, לפחות עד המונדיאל הקרוב בקטאר.

עוד אליפות או שתיים שייקח בכר בליגת העל, לא תספיק לו לזכות בתואר הגדול מכולם. בכר חייב להוביל קבוצה לליגת האלופות. ואולי זו באמת הסיבה שהוא העדיף להישאר בחיפה ולוותר על הנבחרת?