שלושה דורות של אוהדים חגגו אתמול בטרנר את אחת האליפויות הכי מרגשות שידע הכדורגל הישראלי. דומה לזו של בית"ר עם אוחנה ולזו של בני יהודה עם גיורא שפיגל.
הילדים שזכו לראות את האליפות האחרונה ב-1976 זוכרים את השלט המיתולוגי שהונף במרכז האצטדיון העירוני, "אברהם אבינו קם לתחייה, הפועל באר-שבע אלופה". זו פחות או יותר הייתה התחושה בעיר שמנתה בקושי 60 אלף תושבים, כששליש מהם הגיעו למשחק האליפות באצטדיון שעוד לא היו בו יציעים, אלא רק מדרון חולי אליו התקבצו כל האוהדים.
- כיצד תיראה העונה הבאה של הפועל ב"ש?
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
21 שנים חלפו עד שבאר שבע הניפה עוד תואר יוקרתי, היה זה גביע המדינה. הילדים של אז כבר הפכו להורים ולקחו את ילדיהם לראות את רוסו כובש מול מכבי ת"א את השער שבבירת הנגב לא ישכחו לעולם. זה היה באצטדיון רמת גן, המסע חזרה לבירת הנגב כלל כ-15 אלף אוהדים שהגיעו ברכבות, אוטובוסים ומכוניות וכל כלי תחבורה שרק הניע אותם חזרה הביתה.
את העצירה בצומת אשדוד ובבית קמה, הירידה אל הכביש והחגיגות במעגלים במרכז הצמתים אל מול פניהם המשתאות של מאות אנשים לא ישכחו לעולם. גם ההגעה אל שדרות הנשיאים (בטרם הפכה לשדרות רגר לכבוד ראש העיר) בכניסה לעיר הייתה פקוקה כפי שלא הייתה מעולם – לאורך כל הרחוב הראשי יצאו התושבים אל המרפסות, הניפו את דגלי ישראל וכל פריט אדום הבא ליד.
שלושה דורות של אוהדים באר-שבעים יצאו לחגוג (ערן לוף)
התחושה אתמול הייתה של אליפות ראשונה, 40 שנה זה הרבה זמן, הרבה מדי זמן, אבל היום יותר מתמיד ברור לכולם שהפעם לא יקח כל כך הרבה זמן עד התואר הבא. בטח לא 20 שנה.
הילדים שהפכו להורים כבר הפכו לסבים, ואמש עשו מסע משפחתי של שלושה דורות כשכל אחד מהם חיכה דור כדי להוסיף תואר לארון שלו. הרשתות החברתיות בסוף השבוע הפכו למפגן רגש אחד גדול, תמונות מימים עברו, סיפורים אישיים על שני התארים הראשונים, לכולם היה ברור שמשהו גדול קורה פה.
אף אחד לא יעז לומר שב"ש גנבה אליפות. היא זכתה בה, היא לקחה אותה בגאון מול הסגנית הטובה ביותר בכדורגל הישראלי, היא זכתה תוך מאבק עיקש, איכותי ואפילו טראומתי במכבי ת"א – שהיא כנראה ההיפך מכל מה שב"ש מייצגת.
לא יעזו לומר שהם גנבו את האליפות (ערן לוף)
***
עוד הרי מילים יכתבו על האישה שניצחה ביד רמה על כל התהליך הזה, אלונה ברקת, האחראית הגדולה למהפך שעברה בירת הנגב, אבל אני רוצה להתרכז בשניים אחרים.
הראשון הוא המאמן ברק בכר, שספק אם היה מאמן בעבר שעשה כזו קפיצה בעונה אחת. וכדאי שהרבה אנשים – ובראשם אני – נתנצל בפני ברק, נאכל את הכובע ונודה שלא האמנו שהוא יעשה זאת. לא האמנו שהוא כזה יצירתי, לא האמנו בעיקר שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם כל כך הרבה אגו ואבק כוכבים בקבוצה אחת. לא האמנו שהוא יספסל את ברדה, בוזגלו, שהר סוארס ו-וואקמה וישרוד. ועל כל אלה ברק יאמר היום, "עשיתי, שרדתי וזכיתי".
בכר. "עשיתי, שרדתי וזכיתי" (דני מרון)
אבל גם הוא יודע שאם יש מישהו שיכל לחרב לו את הכל, זה היה הקפטן שלו. אם הייתם מעזים לעבור ביניהם בשבועות הראשונים של העונה סביר שהייתם מתחשמלים קלות – והיום גם ברק יודע שהוא חייב חלק לא קטן בהצלחה שלו לאליניב ברדה.
ברדה שקול בעני רק לאלי אוחנה. מבחינת המיתוס הספורטיבי, אוחנה בא לליגה השנייה ולקח את בית"ר תוך שנתיים לאליפות. ברדה לקח את הפועל ב"ש מהקו האדום תוך שלוש שנים אל התואר הנכסף, ולא לחינם עברו כל כך הרבה שנים בין התואר ההוא של בית"ר לזה של באר שבע – כי אין הרבה ספורטאים מרגשים כאלה. פשוט אין.
ודווקא היום מועדון הפועל ב"ש צריך לזכור את נומה, אביטן, ברד עופר, אליהו, לבקוביץ' וכל גיבורי האליפות ההיא. רשימה מפוארת שאליהם מצטרפים בוזגלו, מליקסון, וואקמה, ראדי ומעל כולם אליניב ברדה. מי ששוכח את העבר, אין לו עתיד – ולהפועל באר שבע יש יופי של עתיד.
היה יכול להחריב הכל, אך הצטרף לרשימה מפוארת שלא תישכח (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?