לא באמת אלטרנטיבה: ברקת פועלת בדיוק כמו מכבי ת"א

לא באמת אלטרנטיבה. ברקת
לא באמת אלטרנטיבה. ברקת | צילום: ערן לוף

הבעלים הייתה זקוקה לשנים כדי להיות אלופה. זה מחיר ה"בארשבעיות"

(גודל טקסט)

אני בוהה במתרחש, לא יכול להתיק את עיני מהמראות, לא מחמיץ סצנה אחת ממפגן השמחה הסוחף הזה, שאני לא חלק ממנו. ההיפך. השמחה הזו היא על חשבוני, על הגב שלי. האמת? לא מזיז לי. הגב שלי מספיק רחב. אם זה מה שנדרש כדי להסב כזה אושר למדינה שלמה אז מי אני, מי אנחנו, שנסריח את האירוע? תיהנו, תתפרקו, אל תפריעו לעצמכם, מגיע לכם, עבדתם קשה, הוכחתם שאתם ראויים, אכלתם הרבה חרא עד שהגעתם, לנו יש כבר מספיק. ועוד יהיה. אנחנו כאן ונשארים כאן. לא הולכים לשום מקום.

האופוריה מזכירה לי את המחאה החברתית של קיץ 2011. זו שריכזה סביבה כל כך הרבה בני אדם ממגזרים שונים, שנקבצו ובאו כל אחד עם האג'נדה הקטנה שלו שביטאה את מצוקותיו, את רחשי לבו. וכל המצוקות וכל רחשי הלב חברו למפגן המוני של סולידריות ואכפתיות ואופטימיות ואחווה ותקווה שבסופו של דבר התפוגגו ולא הובילו לשום מקום ולא שינו ולא תיקנו וספק אם השפיעו, אבל הותירו זיכרון מתוק, מרוחק, שנותר רק להתרפק עליו.

"זה הרבה יותר מכדורגל", נאמר השבוע שוב ושוב וההגדרה הזו נצבעה כולה אדום. אם זה "הרבה יותר מכדורגל", וזה טובל באדום, אז מה עוד כבר יכול להיות? פוליטיקה, כלכלה וחברה. אם כך, מה זה אומר? שהאדום חזר. שהוא רלוונטי מתמיד. שלמעשה באר שבע זו האלטרנטיבה הקיומית לזו הרווחת, הדורסנית וההגמונית. אלטרנטיבה אדומה, ערכית, על כל מה שמשתמע ממנה ועל כל מה שהאדום מגלם: סולידריות, אחווה, שיוויון, שיתוף, מעורבות, אכפתיות. סיכוי.


"הרבה יותר מכדורגל", חזרו ואמרו (דני מרון)

זו שעתם של אלה שיש להם פחות או שאין להם בכלל – של השוליים, של הפריפריה – של אלה שכמהים להזדמנות שלא ניתנת להם, שנשללה מהם על ידי בעלי הפריבילגיות. הנה הם באו ולקחו. האליפות של באר שבע הוציאה מהארון אוכלוסיות שלמות. ישראל השנייה, האחרת, זקפה את קומתה. ישראל האדומה. אם זה נכון וישראל הזאת עדיין קיימת ויש לה כזו נוכחות, אז יש עוד תקווה. ואם כדי לחשוף ולנקז את כל התקווה זו נדרש אנטגוניסט, ואנחנו – מכבי – נבחרנו לתפקיד, אז שכך יהיה. זו מטרה שראוי להקריב עבורה.

למיטב הבנתי הלך הרוח הזה משקף גם את עמדתם של מרבית שחקני מכבי ת"א ואת זה של רוב אוהדיה. שמעתי את שחקניה ואת אוהדיה מתבטאים, החל ממוצאי שבת, כשנודעו התוצאות, וכולם קיבלו את גורלם בהכנעה. הרכינו ראש ובירכו את המנצחים. לא שמעתי טרוניות, יללות  והאשמות, לא ניכרו שחצנות, ביטול, התנשאות ורהבתנות, כפי שמקובל לייחס להם.

כדי שלא יתעוררו ציפיות שווא, כדי שכל זה לא יסתיים כפי שהמחאה החברתית הסתיימה, חשוב להתעמק בעובדות ובנסיבות. בראשן, מי חוללה את הדרמה הזו. איך היא חוללה. איזה גישות נקטה ובאילו אמצעים השתמשה. נתעמק, אז גם נבין שלמרבה הצער אין כאן שום דבר אדום. אנדרדוגים לא מנצחים בסופו של דבר. הם מנצחים רק כשהם חדלים להיות כאלה, רק כשהם נחלצים מהפוזיציה הזו, ובדרך כלל רק גורם חיצוני גורם להם לתזוזה, כי הם, לכשעצמם, היו מעדיפים להמשיך ולהתבוסס בה, העיקר שיישארו צודקים.


גולדהאר של בירת הנגב. ברקת (דני מרון)

אלונה ברקת נולדה באשקלון. לא משם היא הגיעה לבאר שבע אלא מצהלה. היא הביאה איתה את הכסף של ההייטק. אני לרגע לא מטיל ספק במניעיה, אני מאמין לכל מילה שיוצאת מפיה בדבר השליחות החברתית שנטלה על עצמה. זכור לי גם שבשעתו התלבטה בין כניסה למכבי תל אביב או השתלטות על הפועל באר שבע ובחרה בבאר שבע ומהסיבות האלה בדיוק. מכבי הייתה אולי המקום הטבעי אבל באר שבע הייתה האתגר והיא בחרה באתגר, לא במובן מאליו.

לברקת נדרשו תשע שנים עד שחזונה התגשם. הדבר היה כרוך בעקירה של הקיים ובהשתלה של משהו חדש תחתיו, ומכאן משך הזמן. ברקת סילקה מבאר שבע את ה"בארשבעיות": את תחושות הקיפוח, התבוסתנות, הרפיסות, ההתבטלות. היא סילקה משם את הפריפריאליות. החזון התממש רק כשמאלה לא נותר שריד. הפעם האחרונה שבאר שבע הסגירה "בארשבעיות" הייתה גמר הגביע של השנה שעברה.

ברקת, בדרכה הנעימה, הסבלנית, כפתה את עצמה על באר שבע, על המושג "באר שבע": על הקבוצה, על השכונות, על הקהל, על פרנסי העיר. את כולם היא חייבה לסטנדרטים אחרים: מרבית שחקני הקבוצה אינם באר שבעים, מאמניה אינם באר שבעים, היא חילצה את באר שבע מווסרמיל, הכתיבה לקהל הבאר שבעי נורמות של התנהגות שהיו זרות לו לחלוטין. באר שבע לא הפכה לאלופה כי נשארה נאמנה לעצמה, לטיבה ולאופיה. זה קרה רק אחרי ששינתה את עורה. לא נותר בה דבר מכל מה ששלט בה ואפיין אותה במשך 40 שנה.


בבאר שבע כבר אין "בארשבעיות" (דני מרון)

באר שבע זו הקבוצה היחידה, היחידה אני מדגיש, שלא מתלוננת ולא מזכירה את הפערים התקציביים שבינה לבין מכבי תל אביב. הפערים התקציביים קיימים גם כאן אבל מה זה משנה? הם לא כאלה גדולים עד שלא ניתן לגשר עליהם, להתחרות ולנצח. זה הכל עבודה שלה, של הגברת. 

ברקת לא ליקטה את חומרי האליפות ברחובות באר שבע. היא הביאה אותם ממרכז הארץ. לא על הכסף אני מדבר – על הגישה. ברקת היא לא עובדת סוציאלית. ההופעה הנעימה, החיוך, יכולים להטעות. ברקת כרישה, היא קילרית. אם היה צריך לסלק את אלישע לוי כי זה לא הצליח לנער מבאר שבע את שרידי הפרובינציאליות אז היא סילקה אותו מבלי למצמץ. אם צריך להפשיט את שרצקי מנכסיו אז היא הפשיטה אותו מנכסיו. אם יש שחקן ברעננה שיכול להועיל לה, היא תחתים אותו לעונה הבאה כבר באמצע העונה הנוכחית.  

ברקת מדברת בשפה של ישראל הראשונה וזו השפה שהרגילה את הבאר שבעים לדבר בה ולחשוב לפיה. האליפות של באר שבע זו לא האליפות של הדלים והמסכנים והאנדרדוגים. זה ניצחונם של אלה שפעם לא היה להם אבל היום יש. כיוון שיש להם אז גם מגיע להם. מגיע להם אז הם גם לוקחים. 

ברקת נתפסת כרגע כאלטרנטיבה למכבי תל אביב, אבל זו לא באמת אלטרנטיבה. היא עושה בדיוק את מה שמכבי עושה. אני שמעתי אותה אומרת את זה במילים האלה: מכבי זה בית הספר שלה, מכבי זה המודל – ההתנהלות, השאפתנות, הדרך, האמביציה. וכן, גם ההשקעה. היא גם לא הייתה צריכה להודות בכך. זה נראה לעין. זה תקף לבאר שבע אבל זה תקף לגבי הכדורגל הישראלי כולו: כדי לעבור מפאזה אחת לאחרת הוא צריך לטלטל את עצמו. 

האדומים יהיו חייבים להביא את זה בחשבון לפני שהם שוב משתכנעים בצדקת דרכם. באר שבע זה ארגון בעל אפשרויות שעושה את מה שנדרש כדי להגיע לפסגה ולבסס לעצמו עליונות. כך גם ימשיך לעשות. אין כאן אלטרנטיבה. זו אותה הדרך בפחות כסף אבל במספיק כסף.

הנה נתון. סתם נתון, אולי הוא קשור לכל מה שנכתב כאן, אולי לא כל כך: בבחירות לכנסת, 2015, ארבע שנים אחרי המחאה החברתית, 76 אחוז מבעלי זכות הבחירה בבאר שבע הצביעו למפלגות הימין. 10 אחוז למפלגות האדומות. הערבים לא עברו שם את אחוז החסימה. ספק אם קיבלו שם קול. זה רק כדי להסב את תשומת לבם של אחמד טיבי ואבו יונס. הג'וב שלהם עכשיו זה לבדוק איך התפלגו הקולות במרכז הארץ, בגוש דן. איפה שמתנשאים עליהם ומבזים אותם.

עוד באותו נושא: אלונה ברקת

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי