קיץ 1972 טלטל את מכבי תל אביב, על אף שזכתה באליפות כמה שבועות קודם לכן. כוכב הקבוצה, גיורא שפיגל, שקיבל סירוב לעבור לנאנט הצרפתית, ביקש בתקיפות שחרור בינלאומי, למרות שרק חגג יום הולדת 25. ליו"ר מחלקת הכדורגל ג'רי בית הלוי לא היה נראה שזו העת לשחררו.
שפיגל נפנף באיום על כניסה להסגר בינלאומי, אבל בית הלוי לא התרגש. גם הוא לא האמין ששפיגל יסכים לשבת שנה תמימה בבית בחוסר מעש רק כדי לשחק מחוץ לישראל. וזה היה שפיגל, שחקן כדורגל שפנה ללימודים אקדמיים, בן של מאמן כדורגל בכיר, לא אדם שגורל משפחתו היה תלוי בקריירה בינלאומית.
ביום שישי אחד, לאחר חמישה מחזורים, קצת לפני שבית הדואר ברחוב אלנבי בתל אביב יצא לסוף שבוע, נכנס שפיגל ושלח בדואר אוויר את טופס ההסגר שלו. העיתוי היה מטורף: למחרת, התקיים הדרבי התל אביבי הגדול. שפיגל מיהר לביתו, התקשר לחברו צבי רוזן, והודיע שלא יגיע ושימסור בשמו שהוא בהסגר.
למחרת הופתעו הצופים לראות בהרכב, במקומו של שפיגל, את ירון עוז, חייל בן 20, ויותר מאשר הופתעו מהשתלשלות המאורעות, נדהמו לראות את עוז לובש את חולצת הפסים הצהובה-שחורה (כן, אז מכבי תל אביב שיחקה בצהוב-שחור) ועליה הספרה 8. זה היה משול לחילול הקודש, אבל זה היה מכוון. שפיגל ישב שנה שלמה בבית, השלים לימודים וחיכה לסוף העונה, אבל גם אז בית הלוי לא שחרר, אלא ביקש להמתין עד שתסתיים שנת ההסגר. וכל אותה שנה המספר 8 היה צמוד לעוז, שהצדיק לחלוטין את מקומו, וגם הוא נחשב עד היום לאחד ממספרי ה-8 הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי.
רק כדי לסגור את הפרק הזה, נציין שב-1978 סיים שפיגל חמש שנים מוצלחות ביותר בכדורגל הצרפתי, שבסיומן ענד את סרט הקפטן של אולימפיק ליון והיה בנבחרת העונה בליגה הצרפתית הבכירה, לצידו של מישל פלאטיני. כשחזר לארץ, עוז עדיין היה שחקן מכבי תל אביב, ועדיין לבש את החולצה מספר 8. שפיגל הסתפק בחולצה מספר 11.
אלה היו השנים שבהן החולצה מספר 8 הייתה החשובה ביותר בכדורגל הישראלי. שפיגל איבד אותה לא רק במכבי תל אביב, אלא גם בנבחרת ישראל. המושג "מספר 8" היה יוקרתי מאוד, עד כדי כך שהוא נכנס לשירי אוהדים (פרטים בהמשך).
אין כאן דירוג, אנחנו משאירים אותו לכם. מי מספר 8 הכי גדול בתולדות הכדורגל הישראלי? אתם תקבעו. אנחנו בחרנו חמישה משלנו.
גיורא שפיגל
שיחק: 1963-1981
קבוצות: מכבי ת"א, שטרסבורג, ליון, הכח, בית"ר ת"א
שערים בקריירה בכל המסגרות המקצועניות: 200
אך טבעי שנמשיך עם שפיגל ונפתח איתו את החמישייה. יש שיגידו ששפיגל הוא השחקן האיכותי ביותר מבין החמישה, ילד פלא שהגיע ל-10 שערי ליגה ראשונים בגיל 17 וחצי, שהיה מלך שערים של מכבי תל אביב כבר בגיל 18 ואז במשך 6 עונות ברציפות. ששיחק בנבחרת כעושה משחק, ועדיין ידע להבקיע בצרורות, ומי שעליו רשומה בעיקר העלייה למונדיאל 1970 במקסיקו. שפיגל הבקיע את השער היחיד מול אוסטרליה במשחק הבית ברמת גן, החמיץ גם פנדל, והיה זה שחטף את הכדור במשחק הגומלין בסידני, שיגר אותו על עיוור מעיגול האמצע אל האגף השמאלי, ומשם ירה מוטל'ה שפיגלר את הכרטיס למונדיאל. הוא גם זה שהגיש לשפיגלר את הכדור שהפך לשער היחיד של הנבחרת במונדיאל, בתיקו 1:1 מול שבדיה.
שפיגל טיפל בכדור בדרך שמעטים ידעו לטפל, הוא יכול היה להתנועע כמעט בהליכה, ואז בזריזות רגליים יוצאת דופן, להיכנס בסלאלום בין רגלי המגינים ולשגר את הכדור. מחבר "שיר הרעות", חיים גורי, כתב פעם עליו: "אמרו עליו שהוא עצלן, ששיחק בנונשלנטיות, כלאחר יד. היה לו מבנה גוף מסיבי וזוג רגליים איתנות, אך כאשר רצה מאוד, לא היה מהיר ממנו על המגרש".
במכבי תל אביב הוא היה כל יכול, שנות הזהב של המועדון מאמצע שנות ה-60 ועד יציאתו לצרפת, היו רשומות בעיקר על שמו. הוא לא היה סמל, זה לא היה באופיו, אבל הוא היה שחקן בקנה מידה אחר. הסמל של מכבי ת"א היה מספר 8 אחר.
יוסי אבוקסיס
שיחק: 1987-2010
קבוצות: הפועל ת"א, בני יהודה, צפרירים חולון, בית"ר ירושלים, הפועל ת"א, מ.ס אשדוד, מכבי יפו
שערים בקריירה בכל המסגרות המקצועניות: 70
אני יוצא מתוך הנחה שיוסי אבוקסיס הוא אחד היחידים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שנכנס ל-11 הכי גדולים של שתי קבוצות – הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים – מתוקף היותו קשר ה-50/50 הטוב בתולדות המדינה.
אבוקסיס היה חיית משחק, מהסוג שקשה למצוא היום. גם אצלו האיטיות היחסית הייתה מטעה. אבוקסיס היה השחקן האיטי הכי מהיר בכדורגל הישראלי, כי הכדורגל שהוא שיחק היה בנגיעה. או שהוא היה מפצח צפיפות באמצעות סדרת דאבל פאסים קצרה, או שהיה מקצר את המגרש בכדורי הסכין שלו. אחד כזה נחת לרגליים של אייל ברקוביץ' בדרך ל-0:1 של נבחרת ישראל מול אוסטריה, משחק שהסתיים ב-0-5 מהדהד. אבוקסיס היה הקלף ששלף שלמה שרף לפני המשחק ההוא, ולא היו ספקות: אבוקסיס היה עושה המשחק מאחור שנתן לברקוביץ' את המפתחות למשחק חייו, להיות גם מוציא לפועל ולא רק מתכנן. אבוקסיס שיחק כקשר אחורי, אבל היה למעשה עושה משחק. הוא המבשל השלישי בטיבו בליגה הבכירה ואחד הפנדליסטים הגדולים בתולדותיה, עם החטאה אחת, שגם היא נבעה מהחלקה.
כשניצח פעם עם בית"ר ירושלים קבוצת מלטזית, אמר המאמן האנגלי שלה שהוא צריך לשחק בסריה A, אנשי ספורטינג ליסבון הצמידו לו שומר אישי מרוב שפחדו ממנו. הרגע הזה שבו הוא מקלף מהערימה על שמעון גרשון, אחרי ה-0:1 של הפועל ת"א על צ'לסי, הוא הרגע המנהיגותי המשמעותי שלו, ואם מותר לי לנחש – הוא רצה שכולם יחזרו לעמדות שלהם כדי לשמור על התוצאה. לו נשארה הפריבילגיה לשגר עוד סכין, כדי להכפיל אותה.
נחום סטלמך
שיחק: 1952-1970
קבוצות: הפועל פ"ת, בני יהודה, הפועל הרצליה
שערים בקריירה בכל המסגרות המקצועניות: 221
פטריק ואן לוון החזיר למכבי ת"א מנהג שהיה בכדורגל הישראלי עד אמצע שנות ה-60: לשחק עם מספר העמדה שלך על הגב. היום, מספר 8 הוא קשר 50/50. פעם זה היה מקשר ימני: חלוץ נסוג, שמשחק מתחת לחלוץ המרכזי, ומשתמש ברגל ימין.
עד לפרישתו מהנבחרת ב-1968 היה סטלמך השחקן הכי משמעותי של שני העשורים הראשונים במדינה: בגיל 16 ו-77 יום הוא כבש את שערו הראשון בליגה; בגיל 17 ורבע הוא הגיע ל-10 שערים – אף אחד לא עשה את זה מהר ממנו; ל-50 שערי ליגה הוא הגיע בתום 64 משחקים בלבד, גם את זה קשה יהיה לשבור; בגיל 19 זכה באליפות הראשונה שלו, בגיל 27 באליפות השישית, כולן באותה קבוצה – הפועל פתח תקווה – זו שלפניו ואחריו לא הצליחה לשחזר משהו מהישגיה; הוא היה קרוב ל-10 שנים מלך השערים הכולל של הליגה (תואר בו מחזיק היום אלון מזרחי), והוא היה שחקן באמת עצום. ואני כותב את זה מבלי שראיתי אותו אפילו פעם אחת בחיי.
יש מעט מאוד קטעי יוטיוב שאפשר להתענג מהם על סטלמך, על מהירות הכדרור המסחררת שלו, כדרור שהיה עושה בגב זקוף, כמו על הנגיחה המדויקת שלו בעזרת המצח, נגיחה שהייתה לפעמים נראית כמו הנחתה בכדורעף, פליק חזק בכדור. את השער המפורסם ביותר שלו – שער השוויון מול לב יאשין וברית המועצות ב-1956 – לא הצליחו המצלמות לקלוט, אז יהיה קשה להוכיח שהוא היה בעמדת נבדל, אבל את השער המרהיב שלו מול איטליה, ב-1961, על כרטיס למונדיאל, אפשר לחפש. לא לחינם היה כינויו – "ראש הזהב".
אבי נמני
שיחק: 1989-2008
קבוצות: מכבי ת"א, אתלטיקו מדריד, דרבי קאונטי, בית"ר ירושלים
שערים בקריירה בכל המסגרות המקצועניות: 250
אין קשר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שכבש כל כך הרבה שערים כמו אבי נמני ויתכן שאם לא היה יוצא פעמיים בקריירה שלו לליגות שונות מסגנונו – לה ליגה ופרמייר ליג – היו לו יותר שערים ותארים אישיים.
נמני נחשב למספר 8 היסטורי ואולי גם היסטרי, כי הוא סחף המונים, כי כשם שהיה נערץ, כך היה שנוא על ידי מתחריו. סגנונו – כדרור מאלף על שטח קטן, עם הטעיות גוף מסוגננות, ומסירות סרגל כמו בעיטות מדויקות – הפכו אותו לכדורגלן ייחודי, בעיקר כי את הכול הוא עשה בנון שלאנטיות נערצת כמו גם מעצבנת. כשריצ'ארד נילסן יצא עם נבחרת ישראל למשחק סופר חשוב באוסטריה, והחליט לעלות עם נמני כחלוץ במקום אלון מזרחי, הוא נשאל איך יתכן, וגם ענה: "אבי נמני מתמצא ברחבה יותר מכל שחקן ישראלי אחר". זה היה חילול הקודש, עד שבמשחק עצמו הוליכה ישראל 0:1 כבר בדקה השלישית מכדור ששיגר נמני והפך לשער עצמי של הבלם האוסטרי באואר.
השליטה שלו במכבי ת"א הייתה מוחלטת. הוא נחשב לסמל הכי גדול שלה, וכשהוחלט לנפות אותו מהסגל – זמנית בעונת האליפות 2002/3 וסופית לפני פתיחת עונת 2003/4 – רוב הקהל הלך איתו ופתח במחאת ענק כנגד המאמן וההנהלה, מחאה שסופה היה כשנמני חזר לקבוצה בתום שנתיים בבית"ר ירושלים (גם שם הפך לשחקן נערץ מהרגע הראשון), בדיוק לכסא עליו ישב כשעזב – כסא ה"מלך" (ניר קלינגר, שם, שם). אך טבעי היה שיקבל את משרת המנהל המקצועי כשיפרוש.
אורי מלמיליאן
שיחק: 1973-1994
קבוצות: בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע, הפועל כפר סבא
שערים בקריירה בכל המסגרות המקצועניות: 235
לא היה שחקן כדורגל בישראל שמספר החולצה שלו הפך למותג – כמו גם שמו – כאורי מלמיליאן. במחנה יהודה הכריזו ש"כל שסק זה מלמיליאן", שמו התנגן בכל בית בישראל מאז הביא לבית"ר ירושלים את תוארה הראשון ב-1976. השער שלו – אחרי החמצת פנדל – היה בבעיטה בננה אופיינית, ממרחק של 35 מטרים, בדקות האחרונות של ההארכה בגמר הגביע מול מכבי תל אביב. למשחק הזה נכנסו 30 אלף אוהדי מכבי תל אביב ו-20 אלף אוהדי בית"ר ירושלים ויצאו ממנו 20 אלף אוהדי מכבי תל אביב ו-30 אלף אוהדי בית"ר. המהפך של 1977 התחיל ביום ההוא ועל ניצוחו היה נער בן 19 משכונת ממילא, שחלק מהכדורים ששלח בילדותו מעבר לגדר הגבול, עדיין נמצאים ברשותו של הלגיון הירדני.
"כזה הוא מלמיליאן", כתבתי בהזדמנות אחרת: "עניו בחוץ, סוער בפנים; הליכתו אִטית וכדרוריו גועשים; חולצתו נתונה במכנסיו ושערותיו פרועות; צנוע בהליכותיו אך תובעני בדרישותיו. חגיגת שעריו הייתה מתריסה: קומו-קומו, היה נוזף בנתיניו, הרימו ראש".
אורי מלמיליאן היה קשר כובש, תרתי משמע. הוא היה מסוגל להרים קרן וללכת לנגוח, רק שלמזלם של הבלמים, הוא בקושי נגח. הוא אחד מיחידי הסגולה שסיים עונה כמלך שערים ומלך מבשלים. הוא סגן מלך המבשלים בכל הזמנים והפנדליסט הפורה ביותר. הכדורים החופשיים שלו היו מלאכת מחשבת, כמו גם מסירות האומן שלו, העקבים, התזמון, האלגנטיות. אורי סיים את הקריירה עם שני צהובים בטוטאל, שחקן שנתן כבוד וקיבל ים של כבוד במגרש. מספר 8 על כל מרכיביו.
קראתם? נהניתם? יופי, עכשיו תורכם לבחור – מי מספר 8 הגדול ביותר?
