השבוע שמעתי בחצי אוזן שבנבחרת מאמינים שהקהל ינהר בהמוניו למשחקי מוקדמות המונדיאל שיתחילו בעוד שלושה חודשים. אין משפט שהוא יותר גניבת דעת מזה: נבחרת ישראל מתכננת לארח את איטליה בסמי עופר, את ספרד בטדי ולנתב את שאר המשחקים ככל הנראה לטרנר. מה שאולי יפגע בסיכויים של באר שבע תהיה העובדה כי יימכרו יותר מ-15 אלף מנויים. במילים אחרות: נבחרת ישראל לא תמכור כרטיסים למשחקים שלה, מי שימכור אותם יהיו נבחרות איטליה וספרד.
וזו המשימה העיקרית, ואולי היחידה, שיש למאמן הנבחרת אלישע לוי, בפרט לאחר התוצאה המאכזבת במשחק מול סרביה הדועכת ביום שלישי: לגרום לכך שהקהל אולי יקנה את המנוי בגלל בופון, בונוצ'י, א-שעראווי וזאזה, אבל ירוץ לשאר המשחקים בזכות ביטון, דסה, רפאלוב וזהבי.
דבר אחד כן אפשר היה לקחת מהמשחק נגד סרביה: אם נותנים לנבחרת לשחק התקפי, היא תשחק התקפי, ויצטרפו כמה שיותר שחקנים להתקפה. אלישע לוי שחרר את הפקק שיצר אלי גוטמן. הבעיה היא שכדי לשחק התקפי, צריך שמשחק ההגנה יאפשר זאת. לא די בכך שלוי מעלה ארבעה שחקני הגנה, שהמגן הימני הוא שחקן הגנה מובהק והשמאלי פחות התקפי מטאלב טוואטחה. אין שום מניעה בעתיד לשחק עם מגנים כמו דסה וטוואטחה, אבל חשוב שהקישור ההגנתי ייראה כמו קישור הגנתי, ולא כמו קישור שמורכב מעושי משחק שבשל איטיותם היחסית הם משחקים מאחור.
המטרה – שהקהל ירוץ למשחקים בשביל לראות את דסה ורפאלוב (עדי אבישי)
כדי לחדד צריך להיות ברור: אם ביטון ונאתכו יכולים לשחק יחד – למרות ששניהם הם אותו שחקן, מי טוב יותר ומי פחות – אז חייבים שישחק מאחוריהם גרזן. כולכם תאמרו אלמוג כהן, ובצדק, אבל אם אלישע לוי לא מחזיק מכהן, וזו זכותו, הוא צריך לחפש תמיד שחקן שהמקבילה שלו מהכדורסל היא מתן נאור: שחקן בלי אגו שלא יפריע למשחק ההתקפה, אלא רק של היריב.
אלישע לוי היה נאמן להצהרתו ועלה השבוע במערך שנראה כמו 1-3-2-4, כשערן זהבי הוא מתחת לחלוץ, אבל בפועל היה דומה מאוד למערך של צ'ולו סימאונה באתלטיקו מדריד. שם, אנטואן גריזמן הוא חלוץ נסוג, בדיוק כמו זהבי. הבעיה היא שכאשר עולים בהרכב שמורכב ברובו משחקנים של הפועל באר שבע ומכבי תל אביב, ויש שלושה-ארבעה אימונים כדי גם להתוודע אליהם, גם ליצור דיסציפלינה כלשהי, וגם לעבוד איתם קצת על כדורגל, עדיף להתאים להם שיטה ומערך שהם מכירים ולא כאלו שנכפים עליהם. זהבי צריך לשחק כחלוץ גם בנבחרת. אין ישראלי שכובש כמוהו. הנוכחות שלו העלימה את מואנס דאבור, וישראל שיחקה במשך מחצית עם עשרה שחקנים. זה משהו שצריך לעבוד עליו.
בסך הכל נהניתי מהנבחרת, כי אין לי הרבה ציפיות ממנה. בניגוד לנבחרות ברמה שלה כמו מקדוניה, מולדובה ופינלנד, ישראל ניסתה לנצח בנובי סאד, וכרגיל הפסידה. דודו גורש הוכיח, למרות שלושת השערים שספג (הראשון אחרי עבירה ברורה), שהוא יכול לשרוד את הקמפיין הזה, ולמרות שלא בריא להריץ שוער שאת הופעת הבכורה שלו עושה בגיל 36, אין לאלישע הרבה אלטרנטיבות ראויות.
לא מתאימים לשחק ביחד. זהבי ודאבור (אודי ציטיאט)
הבלמים והמגנים לא נראו קשורים אחד לשני, וגם כך אין בכדורגל הישראלי כמעט שחקני הגנה. שני שערים לחיבורים ממצבים נייחים זה משהו שאפשר לעבוד עליו, אבל לא עובדים עליו מספיק. הקישור היה רך וההתקפה החמיצה. בסופו של דבר, במשחקי החוץ מול אלבניה, מקדוניה וליכטנשטיין, המשחקים ייראו כך. באיטליה ובספרד לא ניגע בכדור, ולכן לא צריך לפתח ציפיות.
אם ישראל תצליח להפוך את מגרשי הבית שלה למבצר, בניגוד למה שקרה בקמפיין האחרון מול וויילס, בלגיה וקפריסין, אז יהיה קמפיין מהנה שכמובן לא נגיע ממנו לשום מקום. החוכמה היא ליהנות ושהיריב יסבול, לא להיפך. במילים אחרות ובחזרה לתחילת הטקסט: אנחנו רוצים לבוא לראות את הנבחרת, לא את יריבותיה.
אל דאגה, גם ככה לא נגיע לשום דבר (אודי ציטיאט)
מה דעתך על הכתבה?