כל אירוע גדול מזכיר לנו כמה המין האנושי אוהב ספורט. אבל בואו לא ניתמם – המין האנושי אוהב הצלחות הרבה יותר משהוא אוהב ספורט. פחות מעניינת אותו הדרך ויותר מעניין אותו התכל'ס – התוצאה. מה? אתם לא מכירים את זה ששואלים אתכם: "מה אתה אוהד את… (כל קבוצה שהיא לא ברצלונה, ריאל מדריד, מכבי תל אביב ומכבי חיפה)?", שאלה שמשמעותה "למה אתה לא אוהד קבוצה מצליחה, כמו כולם?".
ככה אנחנו. מיעוטנו יילך באמת עם הקבוצה שלו באש ובמים, אחרי האימפריה הפרטית למשחקים גם אם היא תתרסק ותרד לליגה השלישית. המושג "מיעוטנו" כולל רבבות אוהדי כדורגל בארץ, וזה הספורט הכי פופולרי בארץ. אז רק תחשבו על מצבו של הספורט האולימפי שלנו. כמה כבר קהל אמיתי יש לענפים האלה שחיים להם שמתעוררים רק במשחקים האולימפיים, פעם בארבע שנים? אני חולה ספורט שאצפה בכל דקה מריו 2016, אבל אני מודע לכך שעבור חלק גדול מאוד מהישראלים העניין האולימפי מסתכם בערך ב-10 שניות של ריצת גמר.
נכון שלפעמים הקהל דוחף את הקבוצה, אבל הרבה פעמים אחרי דקות שקטות של דכאון וייאוש של הקהל, רק כשהקבוצה משחקת טוב (או כמובן כובשת), היא מצליחה להעיר אותו. וזה בדיוק המצב של הספורט האולימפי הישראלי, אחרי 0 מדליות בלונדון 2012. אנחנו צריכים שהלוחמים בכחול-לבן יעירו אותנו ויעלו לנו חיוך על הפנים.
אילנה קרטיש. צריכים ספורטאים שיעלו לנו חיוך על הפנים (הוועד האולימפי בישראל)
נכון, התנאים שהספורטאים האולימפיים זוכים להם בישראל הם לא המשובחים בעולם, ונכון שהמוצלחים מביניהם לא זוכים לקרדיט שהיו מקבלים במדינה שיש בה תרבות ספורט, אבל זה הזמן שלהם להתעלות, לתת הכל, לעשות הופעה מצוינת ולהדביק אחריהם אומה שלמה ומבודדת שרק מחפשת סיבות לזקיפות קומה לאומית.
אני זוכר כשהייתי נער בן 12 יעל ארד שבתה את לב האומה עם המדליה הראשונה אי פעם של ישראל, וביום למחרת אורן סמדג'ה הדהים והכפיל את החגיגה. חברים וחברות, קרובים וקרובות החלו להתאמן בג'ודו – כי היו להם מודלים לחיקוי. תחשבו כמה כסף ההצלחה של ארד וסמדג'ה סידרה למועדוני הג'ודו בישראל, גם מדליה של ירדן ג'רבי צפויה לעשות את אותו הדבר.
ככה זה עובד בהרבה מדינות בעולם. הצלחה אולימפית מייצרת מסורת לאומית וגם עניין והתלהבות סביב הענף, (אלא אם מדובר בענפים ממש מוזרים כמו דרסאז'). רוצים דוגמאות? לא חסר: איראן זכתה ב-60 מדליות, 54 מתוכן (90%) הגיעו בהיאבקות (38) והרמת משקולות (16). שני ענפים שההצלחה האולימפית רק ייצרה עם דורות ספורטאים במדינה עם איכות ועומק.
יעל ארד. שלחה אנשים לחוגי הג'ודו (אודי ציטיאט)
חמש מתשע המדליות של הפיליפינים הגיעו באגרוף. מתאגרפים פיליפינים לקחו מדליות ב-1988, 1992 ו-1996. אחד מגדולי המתאגרפים בהיסטוריה מני פקיאו נולד ב-1978 והיה לו ממי לשאוב השראה במדינתו. פקיסטן לקחה 8 מ-10 המדליות בתולדותיה בהוקי שדה, 24 המדליות בהן זכתה תאילנד מתחלקות בין שלושה ענפים – אגרוף, הרמת משקולות וטאקוונדו, סלובקיה היא אימפריה בחתירה בקאנו, רומניה בעלת מסורת מפוארת בהתעמלות.
במרבית המדינות האלה יש השקעה יסודית בענפים המצטיינים שלהם, אבל הרמה הגבוהה היא קודם כל בזכות המסורת, האהבה לתחום, המודלים לחיקוי שגם ייצרו הבנה ועניין בספורט הספציפי והובילו לרמת אימון גבוהה ומצוינות בענף הרלבנטי.
שמונה שנים עברו מאז המדליה האחרונה שלנו – ארד של שחר צוברי בשיט. בריו 2016 יש לנו את המשלחת הגדולה בתולדותינו (47 ספורטאים), אנחנו מחפשים גיבורים, מודלים חדשים לחיקוי. אנשים שיעשו מאתנו (ולו לתקופה קצובה) מדינה של יותר מכדורגל וכדורסל: אולי חנה קנייזבה הנפלאה בקפיצה המשולשת? אולי ירדן ג'רבי ושגיא מוקי בג'ודו? אולי נבחרת ההתעמלות האמנותית אחרי הטלטלה שעברה (איזה סיפור זה יהיה)? אולי רון אטיאס יקבל בהגרלה יריב סעודי ויזדקק לשתי קרבות בלבד ממרחק של מדליה בטאקוונדו? אולי אילנה קרטיש תשחק אותה בהיאבקות חופשית? בהצלחה לבחורותינו המצוינות ולבחורינו המצוינים!
רון אטיאס. מחפשים גיבורים (מתן דוד)
מה דעתך על הכתבה?