זה הכל בשבילך ישראל. מה הקשר לבית"ר ירושלים?

במהלך הריאיון הארוך לא הייתה ברירה אלא לשאול את השאלה המתבקשת: "סילבן אדמס, האם הציעו לך לקנות את בית"ר ירושלים?". אבל עצם השאלה, עוד לפני התשובה, מספרת את הסיפור כולו. את הדרך שבה אנחנו חווים את הספורט בישראל בהשוואה לאיך שהוא נראה מבחוץ. את הדרך שבה הדמות של אדמס נתפסת בציבור.

הרי למה בכלל השאלה הזאת עלתה? כי אדמס משדר פזרנות כספית, שלפרקים נתפסת כבזבזנות, אולי אף ראוותנות. בנוסף הוא אוהב את אור הזרקורים ואת תשומת הלב, ולכן בית"ר העממית נראית תפורה עליו. ואם זה לא מספיק, בראש עדיין מהדהד הזיכרון מארקדי גאידמק, עוד איש עשיר שחיפש הכרה ציבורית, וניסה להשיג אותה דרך הספורט. אדמס מתחלחל מההשוואה הזאת, ומבחינתו היא עלבון.

עבורנו, הכדורגל הוא מרכז העולם. אם אדם עשיר מחפש פרויקט ספורטיבי להשקיע בו, יש פה רק ענף אחד שבאמת סוחף. כלומר, כשעיתונאי שואל את סילבן אדמס האם הוא שוקל לקנות את בית"ר ירושלים, הוא למעשה אומר לו "די כבר עם החארטה הזאת של האופניים, בוא לדבר האמיתי". אבל אדמס יודע מה הוא עושה. הוא באופניים כי הוא אוהב אופניים. "מה אני מבין בכדורגל, מה אני בכלל יודע על זה?", הוא אומר, :אני מדבר איתך עכשיו, ובראש חושב כבר על הרכיבה שלי פה מחר בבוקר".

התשובה של אדמס בנוגע לבית"ר נותנת פרופורציות מדויקות. "כן, הציעו לי לקנות את בית"ר, לא באופן רשמי מהקבוצה, אבל כן פנו אליי, וסירבתי", הוא אומר, "אין לי קשר לכדורגל. גם שמעתי שלקבוצה הזאת יש המון אוהדים פנאטים, שלפעמים מפגינים מתחת לבית של הבעלים. בשביל מה אני צריך את זה? הרי אם פעם אחת יקרה לי דבר כזה, אשתי תהרוג אותי".מיד אחר כך הוא מוסיף: "עם כל הכבוד לכדורגל הישראלי, תראה איפה אנחנו נמצאים עכשיו. זאת הזירה המרכזית. כולם כאן. לא ראיתי שקבוצות ישראליות משחקות בליגות הגדולות. הם לא בזירה העולמית. אבל הטור דה פראנס, הטור זה מרכז העולם".

כמה שעות לפני כן הוא התייצב בפני התקשורת העולמית למסיבת העיתונאים של "ישראל פרמייר טק" לקראת פתיחת הטור, ולקח את המיקרופון ליד. עשרות עיתונאים חיכו לשוחח עם כריס פרום, אלוף הטור לשעבר ארבע פעמים ואחד הרוכבים הגדולים של דורנו, וכמובן עם יאקוב פוגלסן, הגיבור הדני המקומי. אבל אדמס פתח עם הפרויקט שלו, "שדה החלומות" ובית הספר לאופניים שהוא מקים כצדקה ברואנדה, וניצל את הפלטפורמה. היו שם עיתונאים מכלי התקשורת הגדולים בעולם, רשתות בכירות, כולם נאלצו להמתין בסבלנות, לשבת בשקט, להקשיב דקות ארוכות לאדמס מדבר ולצפות בסרטון של הפרויקט. "תגיד לי, אני יכול להשיג כזאת כמות תקשורת עולמית במסע"תים של בית"ר ירושלים?", הוא שואל.

בימים האחרונים אדמס מתמסר לריאיונות ומדבר עם כמות עצומה של עיתונאים ובחדווה רבה. נראה שהוא נהנה מזה, אבל לדבריו הוא לא עושה זאת על מנת לקדם את עצמו, אלא רק את המדינה. את ישראל. הוא לא מפסיק לדבר על "תיקון עולם" ומסורת יהודית ומלחמה ב-BDS. המטרה שלו היא שיקום התדמית, במאבק מול אנטישמיות נצחית. מבחינתו "השנאה לישראל היא הרבה מעבר לטענות על כיבוש ואלימות, מדינות אחרות לא מבקרים על דברים הרבה יותר חמורים, אבל אותנו שונאים בגלל שאנחנו יהודים. אז אני בא לפה, למגרש המרכזי, ופותח להם קבוצה, בטופ של הטופ, אין יור פייס. הטקטיקה שלי היא תוקפנות. לנצח עם יוזמות".

אבל זה לא עוזר. היחס אליו חשדני. קשה לעכל אותו. לא פשוט להתמודד עם מיליארדר שמדבר על "תיקון עולם" ומעשים טובים. "מה לעשות, אני תמיד אהיה הריץ'-גאי, אני צריך להתנצל על זה?", הוא אומר, "אני לא יודע מה חושבים עליי, ברחוב אני מקבל תגובות נחמדות, אבל אני יודע שבתקשורת ביקרו אותי, ומניח שברשתות השונות לא כולם מפרגנים לי, כמו שקורה עם כל אחד. אבל אתה יודע מה? לא שאני משווה את עצמי, אבל מי יודע מה היו כותבים על מונטיפיורי והברון רוטשילד אם היה בתקופתם טוויטר".

מה שיצר את האנטוגוניזם הייתה ההתנהלות שלו בפרשות קודמות, כמו הפסטיבל כשהביא את מדונה לישראל ("לא ישכחו לי את זה, אני יודע"), או השותפות שלו עם דני בן נעים והניסיון להביא לארץ את ליאו מסי ונבחרת ארגנטינה, בפרויקטים שגרמו לחלק מחובבי הספורט להרגיש שהפכו את ישראל לעוד מדינה נטולת תרבות מהמזרח תיכון, שמשתמשת בכסף גדול כדי להביא אליה אירועי ראווה, כשאחר כך אדמס אף יורד לדשא ולוחץ את ידי השחקנים. "עשיתי כמה טעויות בדרך", מודה אדמס, "אבל אני מרגיש שלמדתי מהן".

גם מנכ"ל "ישראל פרמייר טק", עידו שביט, רומז שאדמס הוא קורבן לרישעות ישראלית טיפוסית. "לא צריך לשפוט אותו על מה שנראה לכם, או מה שמרגיש לכם, אלא רק על המעשים שלו", הוא אומר, "בישראל כולם הכי חכמים, כולם יודעים הכל, כולם מוצאים מה רע, גם כשאדם בוחר להשקיע מיליונים בענף שחשוב לו והוא אוהב". אבל אולי זו אשמתו של אדמס, שדוחף את עצמו לכל פינה? שביט מצביע על האוטובוס המפואר של הקבוצה: "תגיד, אתה רואה פה את הפרצוף של אדמס? אתה רואה את השם שלו פה? זה הוא שמופיע על עשרות הרכבים שמסתובבים פה בדנמרק לעיני מאות אלפי צופים ומיליונים ברחבי העולם? לא. תשים לב, תמיד באותיות הכי גדולות כתובה מילה אחת – ישראל".

ההתלהבות של אדמס מהנוכחות הישראלית בטור היא מובנת ומוצדקת. רק מי שמשוטט במשך דקות ארוכות ונאבד בין עשרות ניידות השידור שמתפרסות על דונמים בדנמרק, יכול להבין את עוצמת הכיסוי העולמי למירוץ הזה. אבל אם אדמס היה נכנס לאתרי הספורט הישראלים, גם במהלך רגע השיא של ענף האופניים, הוא היה מבין כמה זה נתפס כאירוע שולי. רק בודדים מתעניינים בהישגים של קבוצת הזרים של "ישראל פרמייר טק" ורוכביה הגויים. כל מועמד למכבי חיפה מעניין פי כמה מהמספרים של כריס פרום, שמקבל 5 מיליון יורו לשנה.

זו קבוצה שנתפסת כמנותקת ומרוחקת מההוויה הישראלית, אבל השינוי אפשרי. ישראלים מכורים להצלחות. בשביל לחוות הצלחות, הם מוכנים לצפות גם בג'ודו והתעמלות אמנותית. העם רק רוצה להתאהב ברוכב צבר, אמיץ, כובש, מצליחן. "אחרי הג'ירו בישראל הרגשנו שהייתה אופוריה ואנחנו בכיוון הנכון, אבל איבדנו מומנטום קצת", הוא מודה, ויודע מה הסיבה. "אנחנו חייבים גיבור ישראלי". אדמס טוען שזה מתבשל, שיש פוטנציאל, שעובדים על דור העתיד, "אבל זה לא קל, זאת הצמרת של הענף, הרוכבים הכי טובים שיש, אנחנו מתחרים פה עם הקבוצות הטובות בעולם. עם כל הכבוד לבית"ר ירושלים".