קבוצת הכדורסל המושלמת לא תצוץ מתישהו בקרוב. כי גולדן סטייט בהחלט הוכיחה – יותר נכון, אוקלהומה סיטי הוכיחה – שהווריורס פגיעים, אך יותר חשוב, מנוצחים.
שני חסרונות בולטים נחשפו במשחק הרביעי בסדרה. הראשון הוא חסרון אינהרנטי בסמול-בול, והוא החלק של ה"סמול". בטור שפרסמתי כאן לאחרונה כתבתי שהתשובה לסמול-בול של הווריורס, שהוא השילוב הכי מרשים שאי פעם ראינו בין כדורסל מהיר עם חמישייה של שחקנים שמסוגלים להוביל כדור, למסור ולקלוע מרחוק עם עקרונות של ריווח תמידי וחתירה למציאת זריקת השלוש המושלמת, היא לעשות את אותו הדבר – אבל עם שחקנים פחות קטנים. השאלה הייתה רק מאיפה תצוץ קבוצה כזו עם מספיק שחקנים גדולים שיכולה לתת את המענה הזה.
- ווסטברוק: אנחנו במקום טוב, אבל הכל עוד יכול להשנות
- לומדת לעוף: הווריורס נכנעו 118:94 לת'אנדר בדרך להדחה
ובכן, ההפתעה המרכזית בכך שהווריורס בפיגור 3:1 בגמר המערב – היא העובדה שהקבוצה הזו היא אוקלהומה סיטי ושסטיבן אדאמס וסרג' איבאקה הם דמויות המפתח במה שקורה פה. השניים, עם האתלטיות והניידות שלהם, מאפשרים לת'אנדר מצד אחד להמשיך לשחק בהתקפה עם שחקנים בגודל "קלאסי", ובכך להציב אתגר אמיתי לווריורס, ומצד שני להגיב לסגנון ההתקפי של גולדן סטייט – שרואה את היעילות המופלאה של ההרכבים הקטנים שלה נפגעת משמעותית ואת הת'אנדר שולטים בריבאונד. שניהם זריזים וניידים מספיק כדי לבצע חילוף כמעט כל הזמן – בין אם רחוק מהכדור ובייחוד על הכדור בפיק אן רול – ובכך לעכב את מה שהוא ה-מנוע של התקפת גולדן סטייט.
אדאמס. דמות מפתח (AFP)
לצד אנדרה רוברסון, קווין דוראנט, ראסל ווסטברוק – ולמרבה ההפתעה (והקרדיט למאמן הת'אנדר, בילי דונובן) – גם רנדי פוי, דיון ווייטרס ואנס קאנטר, לת'אנדר יש כל המשחק חמישייה שמחליפה אוטומטית על כל חסימה כמעט, בין אם על הכדור (איפה שאדאמס חשוב במיוחד, כאמור) ובין אם רחוק מהכדור (איפה שההגנה והתיאום הקבוצתי באים לידי ביטוי במה ששוב ושוב מקשה מאוד על הווריורס למצוא שחקן פנוי).
זה שילוב של קיצור הרוטציה מצד דונובן, האתלטיות של מרבית שחקני הת'אנדר והמחויבות של כולם, וגם התיאום וההוצאה לפועל של הגנת אוקלהומה סיטי, שמוליד הגנה שמשבשת לווריורס כמעט כל מה שהם מנסים לעשות. תוסיפו לזה את העובדה שאוקלהומה סיטי לא מאבדת יותר מהווריורס, את הירידה מטורפת להגנה ואת השליטה בריבאונד, ותקבלו את מה שנראה כרגע בהחלט כמו התשובה לכדורסל שהספיק לעונה הרגילה הכי טובה בהיסטוריה. העובדה שהתשובה הזו הגיעה כל כך מהר היא בהחלט הפתעה גדולה.
אבל זה רק החלק אחד. החיסרון הבולט השני – וזו כבר באמת "חשיפה" – זו ההשפעה של הגנה מאוד פיסית על הביטחון העצמי של גולדן סטייט בכלל ושל סטפן קרי ודריימונד גרין בראשה.
פיפן. יודע דבר או שניים על הגנה קשוחה (gettyimages)
אם חלק מהקוראים מסוגל לזכור איך סקוטי פיפן היה נראה במשחקים רבים מול ניו יורק ניקס בימי אנתוני מייסון וצ'ארלס אוקלי, הוא כבר ראה איך אלימות הגנתית, פיסיות בלתי מתפשרת, דחיפות, מכות קטנות ואגרסיביות מאיימת מסוגלות להוציא שחקן מעט רך מהפוקוס שלו בהתקפה. במלים אחרות – פשוט מדובר בהפחדה פיסית.
קרי, על כל מעלותיות המופלאות והנדירות, איננו השחקן הכי פיסי בליגה, זה ידוע, איננו הקשוח ביותר (גם אם איננו רך), ובסדרה מול הת'אנדר ממש נראה כמו מי שאותו סגנון של הגנה אלימה מסוגל להוציא מהפוקוס, לערער ולטלטל. מותר להניח שהוא לא כשיר ב-100%, אבל בכל פעם שהוא מחטיא זריקה שהוא לא מסוגל היה להחטיא לפני חודשיים או בכל פעם שהוא מהסס בכדרור או בחדירה נוכח כל תנועה את דחיפה של רוברסון או אדאמס, אפשר לראות שחקן מעט מפוחד.
גרין, שמתגלה בסדרה הזו כשחקן שהוא יותר מלוכלך מאשר קשוח אמיתי, בכלל נראה כמי שנותן לכל המתרחש להוציא אותו מהפוקוס. ובלי שקרי וגרין בשיאם – גם מקצועית, עם היכולת של הת'אנדר להתמודד עם הפיק נ' רול שלהם, וגם מנטלית – התוצאה היא כמו שהיא נראית עכשיו.
קרי. הוא מ-פ-ח-ד (AFP)
ההגנה המאוד פיסי תהזו זו אסטרטגיה שבעונה הרגילה קשה להוציא לפועל בעיקר משום שהשופטים לא מאוד יאפשרו את זה אבל גם משום שיהיה לזה מעט ערך. אבל בסדרת פלייאוף אוקלהומה סיטי בונה על זה שהשופטים לא יוציאו לה 3-4 שחקנים ב-6 עבירות בכל משחק ומשחק, שהשופטים יאפשרו משחק פיסי יותר בהתאם למעמד, ושלאורך זמן לפיסיות הזו תהיה השפעה שוחקת על קרי בפרט ויתר חבריו בכלל. ומה אפשר לומר – זה עובד!
כל המלים האלו מתמקדות במה שעושה אוקלהומה סיטי הגנה – משום שזו הנקודה החשובה ביותר כרגע. אבל גם בצד השני הת'אנדר עושה משהו אחד מעט אחרת – וגם הוא מציב בפני הווריורס שאלה שאין לאלופה תשובה טובה מספיק מולה: ראסל ווסטברוק כחלק מההתקפה.
מדובר בקונספט חדשני ודי מהפכני. למרות שמיליוני חובבי NBA מחכים שנים לראות אותו יוצא לפועל. מדובר בהתקפה שראסל ווסטברוק הוא חלק ממנה, ולא התקפה שתלויה אך ורק בקבלת ההחלטות של הגארד.
ווסטברוק ודוראנט. מרגישים בזון (AFP)
היעילות ההתקפית של ווסטברוק בפרט ושל הת'אנדר בכלל בהתקפות בהן ראסל מעביר את החצי, מכדרר ומכדרר, לא מוסר ואז זורק היא נמוכה מאוד – ואלה מלים עדינות. לעומת זאת, בהתקפות בהן הוא מעביר את החצי ומוסר, או ששחקן אחר (דוראנט, ווייטרס, פוי) מעביר את החצי, ו-ווסטברוק מקבל את הכדור אחרי מספר מסירות וכחלק מהשטף ההתקפה ואחרי שההגנה זזה מעט מצד לצד, היא גבוהה מאוד. ולאחרונה אנחנו רואים פחות מהראשון ויותר מהשני.
החשש בשיטה הזו הוא מסירוס ווסטברוק. כשהוא פראי, עם הכדור ביד, הוא אחד הדברים הכי מהממים שאפשר לראות בכל עולם הספורט כיום. ורבים טענו שהוצאת הכדור מידיו ושילובו בהתקפה יותר קבוצתית יוציא הרבה מהעוקץ שלו. אבל מאז אמצע הסדרה מול הספרס משהו השתנה שם – איזה סוויץ' סוף סוף השתחרר. והתוצאה היא עוד יותר מפלצתית.
מאז אמצע הסדרה מול סן אנטוניו ועד עכשיו דוראנט זורק יותר מווסטברוק, אבל ראסל הוא האיש המרכזי ביצירת מצבים, גם אם הוא מקבל את הכדור במהלך ההתקפה ולאו דווקא מתחיל אותה. וזה הוא סדר הדברים הנכון – כשהראשון הוא הסקורר הטוב בעולם והשני הוא השחקן הכי אתלטי אולי שאי פעם שיחק בעמדת הרכז בליגה הזו – ככה זה צריך להיות. סוף סוף זה קורה, הקרדיט בחלקו לדונובן גם פה, ומוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
לברון ג'יימס. מרוצה מההתפתחויות (AFP)
ועדיין, עם כל מה שנאמר פה – הת'אנדר בעיקר מרגישים כאילו הם בזון. וגם אם זה יספיק להם כדי להדיח את הווריורס ולהגיע לגמר, זון הוא משהו שבסוף יוצאים ממנו. ובמבט שנייה אחת קדימה, מותר להניח שלברון ג'יימס, טיירון לו וקליבלנד מרוצים ממה שהם רואים.
הקאבס, בניגוד לת'אנדר, לא בנויה לעשות לווריורס את מה אוקלהומה סיטי עושה. בשחזור סדרת הגמר מהעונה שעברה, מותר להניח שגם הפעם זה היה נגמר באליפות מערבית (בטח אם אפשר ללמוד משהו ממפגשי העונה הרגילה בין הקבוצות). אבל כשקליבלנד בריאה, כמו שהיא עכשיו (וברור – הם קודם צריכים לעבור את טורונטו), הם כן בנויים להתמודד טוב יותר דווקא מול אוקלהומה סיטי. למרות שכרגע קשה לדמיין מישהו עוצר את ווסטברוק בדרך לטבעת. תרתי משמע.
מה דעתך על הכתבה?