1. במאי טלוויזיה טוב צריך לחפש את הדרמה. מרבית במאי טלוויזיה היו שולחים את המצלמה לעקוב אחרי האנשים על הדשא: אלונה ברקת שעושה סיבוב על הכתפיים, ברק בכר שעובר עם הילדים מיציע ליציע, אליניב ברדה שמוביל את חבורת השחקנים ושיער 'הדורה' שלו קופץ איתו. אהבתי דווקא את הבמאי שהצמיד את המצלמה ליציע.
מי שרוצה להבין מה זה 40 שנה במדבר, מה הרגישו בני ישראל ומה הרגישו אוהדי הפועל ב"ש, היה צריך לינוק כל פריים. עומדים שם אנשים צעירים, עיניהם בורקות, נוצצות, מצועפות. הם לא יודעים את נפשם. לבהות? לבכות? למחוא כפיים? מה עושים עם הדבר הזה – זכיה באליפות – פה, ליד הכיסא בטרנר? מה זו בכלל זכיה?
המצלמה נתקעה על גבר, שפרצופו מלמד על חיים פחות נוחים מאלה שגרים בתל אביב וחוגגים אליפות אחת לשנה. קשה לי להאמין שהוא בוכה ככה בפומבי, אבל אי אפשר הפעם, הוא לא שולט בזה. שנים הוא מסתובב עם התחושה שהוא אוהד קבוצה דפוקה, שבחיים לא תגיע לכלום, ופתאום כל הטוב הזה נוחת עליו. והוא בוכה, העיניים מצטמצמות, הפה נפער, הכל מתעוות, עד שהוא מרים את הצעיף מצווארו וכובש בו את פניו. המילה מרגש לא יכולה בכלל לתאר את הקלוז אפ הזה. ככה נראה הפרצוף של יהושע בן נון כשחצה את הירדן ואחריו עם ישראל? מי יודע, לא מכרו אז זכויות שידור.
קשה שלא להתרגש. אוהדי ב"ש (דני מרון)
40 שנה זו תקופה שלא ניתנת לכימות. אני זוכר היטב את השבת בה זכתה ב"ש באליפות. למדינה לא היה כמעט שום הישג ממשי חוץ ממלחמת ששת הימים. הטלוויזיה הייתה בחיתוליה, אפילו לא שידרה בשבת. הממשלה מנתה מספר מצומצם של חברים, בהנהגת הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין; לא היו קניונים, בקושי סופרמרקטים; רוכלים הסתובבו בכל פינה, וקומנדו מס לא רדף אחריהם; שוטרים במדים הגיעו למגרשים כדי לעזור לפלוגות הסדרן; הקורות היו מרובעות, המגרשים סומנו בסיד ולפעמים גוש סיד היה נופל בדרך והופך את הקו למשהו לא ברור; שחקנים לבשו חולצות טריקו מבד לא נושם, המכנסיים נגמרו בקו המפשעה, לא היו מגיני עצם, רוב המגרשים הגיעו לסיום העונה כשלאורכם, משער לשער, אדמה ולא דשא – גם בבלומפילד שהיה היכל הכדורגל – ולהניע כדור היה משימה בלתי אפשרית. רק שחקנים מוכשרים הצליחו לשחק כדורגל איכותי, ובבאר שבע היו הרבה כאלה, כך שהם פשוט הפסידו פחות, עשו פחות תוצאות תיקו והניצחונות היו מכריעים. ב"ש סיימה אז את העונה, שני משחקים פחות מהקבוצה של היום, עם 11 ניצחונות פחות, עם 26 שערים פחות, היא אפילו ספגה יותר שערים והפסידה פי שניים יותר מהפועל ב"ש 2016.
עכשיו אולי כדאי להבין, בין אם עברו 19 שנים מהתואר האחרון, או 40 שנה מתואר האליפות. כדי להיות אלופה התגברה הפועל ב"ש על המשקע האדיר הזה, לא עם התקציב הכי גדול, לא עם הסגל הכי נוצץ, לא עם המאמן הכי מנוסה, לא עם המערך הניהולי הכי משומן, והיא גם התגברה על מכבי ת"א בעונה מצוינת – הייתם צריכים לראות אותה לועגת למכבי חיפה – ופשוט עשתה אליפות עצומה.
עכשיו אפשר להבין מאיפה בא פרץ הרגשות הזה.
אליפות פשוט עצומה (דני מרון)
2. אתמול בלילה, בדרך חזרה מבלומפילד הביתה, התחברתי לרשת ב'. עמית פלטקביץ' הוביל שידור חגיגי, כשבעמדת השידור בבאר שבע ישבו ויקו חדד וליאן וילדאו. ואז העלו את מאיר ברד על הקו. לפני 40 שנה ברד היה אחד משחקני הכדורגל הכי טובים בישראל, אין לתאר. שחקן באר שבעי שפתח בהרכב הנבחרת במשחק העליה למונדיאל ב-1969 ועלה מהספסל במשחק העליה לאולימפיאדה ב-1976. מאיר ברד היה היחיד – יסלח לי שלום אביטן ששיחק פה ושם בבית"ר ירושלים והפועל ת"א – שפרץ את המחסום הבלתי נראה בצומת בית קמה.
ואז מאיר ברד פתח את הפה. בימים ההם בקושי ראיינו אותם, הם לא הגיעו לאולפני טלוויזיה. ראינו אותם בשחור לבן מכשפים את הכדור בכרי בוץ ואדמה שחורה, לא שמענו אותם ואולי טוב שכך. "הגיע הזמן שגברת אלונה תביא הישג אחרי 9 שנים", הוא "פירגן" ולקול, היה נדמה לי, התגנב צליל של הדר-ברד-הבן-שלי-לא-בסגל-וקשה-לי-עם-זה. ואז, ברגע החגיגי הזה, שכח ברד את המבטים המצועפים והמרגשים שתוארו למעלה, ואמר שזו אליפות שהושגה בלי שימוש בשחקני נוער, רק רכש ורכש, ושהושקע בה הרבה כסף. "מה ההבדל בין 100 מיליון ל-80 מיליון?", הוא שאל.
אליפות רק בזכות הכסף? נו מילא (דני מרון)
שחקני עבר, יגידו מנהלי כדורגל בכל רחבי הארץ, זו בעיה. הם באמת היו שחקנים גדולים, אבל הם מתקשים להיפרד מתהילתם. אצלם הכדורגל היה יותר טוב, ההישג היה יותר גדול, הם היו טובים יותר, והכל היה בלי כסף, ממש וולנטרי. וכשהם לא מקבלים כרטיסי הזמנה – כיאה למי שהונפו על כתפיים ולא שילמו במסעדות – חלקם מתקשה לקבל זאת.
הדברים של ברד צרמו, למרות שייתכן ועובדתית יש בהם כמה אמיתות. העובדה הכי מוצקה היא שלולא אלונה ברקת, ב"ש הייתה מחכה עוד 80 שנה לתואר, ודי להיזכר בימים שבהם הקבוצה הזו עמדה לרשותו של אלי זינו. וזה היה שחקן עבר, דרומי, אותנטי, משופשף, מכיר את הנפשות הפועלות. כסף הוא לא הצליח לגייס, שחקנים הוא לא הביא, להוביל את באר שבע אל העמוד הראשון בעיתון לא יצא לו. ואין לי מילה רעה אחת להגיד על זינו. הוא פשוט חשב כמו אלה שהיו לפניו: שכשרון, וחומר מקומי, וניהול כמו שרגילים בב"ש, יספיק. זה אפילו לא הספיק לסגנות. עד השנה – ויסלח לי אלישע לוי על העונה לפני שנתיים – ב"ש לא התמודדה על אליפות, לא באמת. לא רק שלא זכתה באליפות 40 שנה, לא הייתה אפילו קרובה.
אז לקח לברקת 9 שנים לקחת קבוצה שהייתה בליגה הלאומית, ולהפוך אותה לאלופה, ולקחת קבוצת נוער שהייתה בליגה שניה, ולשים אותה במקום שישי, ולקח לה הרבה זמן ויותר מדי יועצים כדי לקבל החלטות אינטואיטיביות, כמו שהיא מרגישה ולא כמו שאומרים לה.
ברקת הביאה לנגב שחקנים שהיו בשקט יכולים להשתלב במכבי ת"א; היא הפכה – לא בהסכמה – את קריית שמונה לחממה שלה ולא של מכבי ת"א; דרכה הפך הקהל של ב"ש למודל לחיקוי – די להיזכר במה שעשו אוהדי בית"ר ירושלים בנתניה – ולקהל שמביא נקודות, לא גוזל אותן. אלונה ברקת, להזכירכם, היא אישה. ובמדינת ישראל שבה יש מגזרים שמדירים נשים, זה הישג בלתי רגיל שאישה לוקחת קבוצת כדורגל והופכת אותו למועדון שזוכה בתארים. באירופה ידברו על זה בקיץ לא מעט, בוודאי אם ב"ש תצליח לעבור את סיבוב המוקדמות הראשון בליגת האלופות.
רבות עוד ידובר. ברקת עם צביקה הדר (מאיר אבן חיים)
בעניין של ברד עוד תיקון. יש שחקן באר שבעי שפרץ גם את שער היוצאים מנתב"ג. לא רק הלך לקחת אליפויות בקבוצות אחרות בישראל, הוא עשה זאת גם בחו"ל. ולכן, ברד אינו גדול שחקני הפועל ב"ש בכל הזמנים, אלא ברדה.
ואני מאמין, שבעוד 20 שנה, כשהאציל אליניב ברדה יעלה לשידור כדי לדבר על האליפות של הפועל ב"ש, הוא ידבר אחרת. יש לי הרגשה שהוא לא יחכה לכרטיס הזמנה, הוא פשוט יקנה תא בטרנר.
3. נדמה לי שרק הבוקר הבינו רוב אוהדי מכבי ת"א מה קרה. ראיתי כמה עשרות יושבים מול שער 11, רובם בחולצות שחורות, ושוטרי יס"מ מנסים לפזר אותם הביתה. הם ישבו שקטים, עצובים, לא ראית מהם התמרמרות, סתם תוגה.
נדמה שהמשחק מול מכבי חיפה העלובה – לא פתחה רגליים, נראתה כמו קבוצה מליגה לאומית – אומר המון על העונה של הצהובים: פרצי כדורגל חסרי תקדים, כדורגלן שזולל שערים וקובע מספרים מטורפים, וזה לצד משחקים שבהם הליקויים בסגל הובילו לבעיטות בדלי.
נתנה עונה עצומה, למרות אובדן האליפות (עדי אבישי)
מכבי ת"א נתנה עונה עצומה, כמו מכבי חיפה ב-1995, כמו מכבי חיפה ב-2003, כמו מכבי חיפה ב-2010, כמו הפועל ת"א ב-2011, ואני מרשה לעצמי לומר – ההיסטוריונים יחזקו אותי – כמו מכבי יפו ב-1964. וכמוהן, לא לקחה אליפות.
יש עונות כאלה. אתה יכול לשחק מעולה, אבל בכמה רגעים לאבד את התואר. מכבי ת"א לא ניצחה העונה את הפועל ב"ש יותר מאשר במחזור השני, כשהכל היה טרי. היא לא ניצחה אותה במאני טיים, היא אפילו הפסידה לה בבלומפילד. וכשזה קרה, היא ניהלה אחריה רוב הזמן מרדף. וב"ש מעדה פה ושם, אבל לא מספיק. מכבי ת"א ניצחה שני שלישים ממשחקיה העונה, הפסידה רק 3 פעמים, אבל ב"ש ניצחה יותר. מי שטוען שמכבי ת"א נכשלה פשוט משלה את עצמו. היא פשוט לא הצליחה לשחק את המשחק של אתמול במשחקים שקבעו באמת.
אם ג'ורדי קרויף וערן זהבי יישארו – ורוב הסיכויים שזה מה שיקרה – לא משנה מי יחליף את ביין או את פטר בוס וגם כמה זרים יוחלפו (רובם לא מספיק טובים) ואילו ישראלים יירכשו: מכבי ת"א תהיה המועמדת מספר 1 לזכיה באליפות בעונה הבאה והיא תבנה את עצמה דרך עליה לשלב הבתים של הליגה האירופית. כי עדיין היא בנויה בצורה הנכונה ביותר, ניהולית ומקצועית. הדבר היחיד, מלבד עזיבה של אחד מהשניים, שיכול לשבש את התחזית זו ההסתגלות לאיצטדיון בנתניה.
שחקן העונה, עם כל הכבוד לברדה. זהבי (דני מרון)
4. עונת 2015/16 הסתיימה בקול גדול. לרשימת המועדונים הגדולים הצטרפה באופן סופי הפועל ב"ש; בין שתי הליגות הראשונות החליפו מקומות קבוצות עירוניות; לפלייאוף העליון נכנסו שתי קבוצות שמאמנים הוליכו אותן – ובעידן שבו מאמנים הם שקי חבטות זו תעודת כבוד – וקבוצה כמו הפועל ת"א, שאותה מנהל אוהד שרוף, גילתה שיש מחיר כבד להחלטות שבאות מהבטן ולא מהראש. מיליון יורו על בן רייכרט זו הדוגמא המובהקת ביותר.
מאמן העונה הוא ברק בכר מהסיבה הפשוטה שהוא התגבר על שני מאמנים אירופיים מנוסים, והוא מבוגר רק ב-132 יום מהשוער שלו.
כדורגלן העונה, למרות הנטיה הפרובינציאלית לבחור במי שזכה באליפות, הוא ערן זהבי. 35 שערים, 10 בישולים, מעורבות ב-45 שערים מתוך ה-76 שכבשה קבוצתו – כמעט 60 אחוז. שחקן שכבש העונה בכל המסגרות 50 שערים(!), לא יכול להיות פחות מכדורגלן העונה.
עם תגלית העונה קיבלנו אישור נוסף עם פרסום הסגל של אלישע לוי לקראת מחנה האימונים והמשחק נגד סרביה בסוף החודש. גם דויד קלטינס היה בתמונה, אבל זימונו של נטע לביא הפך אותו לאפילו ראוי יותר לתואר.
5. ובשולי הדברים עניין אחד נוסף. אמש, 44 שנה לאחר שנכנסתי לראשונה לשערי מקדש הכדורגל על שם האחים בלומפילד, באתי להגיד שלום. כשיקום איצטדיון אחר בעוד 3-4 שנים על חורבותיו, לא יקראו לו בלומפילד, הוא לא ייראה כמו בלומפילד, הוא לא ירגיש כמו בלומפילד, גם אם יהיה טוב ונוח הרבה יותר.
לא יהיה כמו בלומפילד (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?