אתה מסתכל על הבחורים בתכלת רצים על המגרש ומבסוט מהמעמד שהגיעו אליו. בכל זאת, מדובר בגמר אליפות אירופה, וגם אם זה עד גיל 19 – גמר זה גמר. וכן, גם אם נבחרת צעירה היא לא סנונית שמבשרת אביב גדול שיגיע בעוד כמה שנים ויצעיד את הבוגרת של העתיד הקרוב להישגים מהממים – אנחנו חיים את הרגע. ו"הרגע", כלומר הגמר מול אנגליה בערב שבת לפני שבוע – היה מתוק, גם אם נגמר בהפסד. בכל זאת, שיקום מי שלא התרגש כשהנבחרת עלתה ליתרון, ושיצביע מי שלא הרגיש את ה"וואו" גם כשהכל נגמר, וילדים בני 18 הלכו מבואסים לקבל מדליות מכסף. חתיכת הישג.
אבל ללב התגנבה עוד מחשבה, גם באותם רגעים אבל לא רק: כמה מזל היה לנבחרת הזו, שקיבלה את אופיר חיים כמאמן. הרי אנחנו מכירים את האנשים המעורבים, אנחנו יודעים מי השמות ומי הפרצופים. אנחנו יודעים מי ממנה, ולכולנו ברור מי ממונה בדרך כלל. חבורת העסקנים שמובילה את הכדורגל הישראלי לשום מקום, בדרך כלל ועל פי רוב, אוהבת למנות אנשים משלה – כוכבי עבר שאולי היו טובים על המגרש אבל בתכלס, אין להם מושג בניהול אנשים או באימון כדורגל.
אצל אופיר חיים המצב היה שונה. הוא לא היה כוכב־על בכדורגל שלנו, ואף על פי שעשה קריירה לא רעה בכלל בתור חלוץ בליגה הראשונה, הוא יכול לככב בחידוני טריוויה לילידי שנות ה־80 ומטה. בתכלס, אף אחד מהשחקנים שלו בנבחרת (או שאר בני גילם) לא יידע להגיד בלי ויקיפדיה שמות של שלוש קבוצות שבהן הוא שיחק, וחוץ מהקדנציה הקצרצרה שלו בהפועל ת"א – אף אחד גם לא באמת זוכר איפה הוא אימן.
אבל בדיוק לפני שנה, מישהו בוועדת האיתור של ההתאחדות לכדורגל התרשל בתפקידו ומינה את אופיר חיים למאמן הנבחרת. זה קרה יחד עם מינויו המוזר של גיל לנדאו למאמן נבחרת הנשים וכמה דקות לפני שהחבר'ה סידרו לגיא לוזון – מאמן שלא פגע עוד לפני שהמציאו את הטיקטוק – את הנבחרת האולימפית, כך שאפשר לפחות לנשום לרווחה ולראות שהסיקו מסקנות מהמקרה החריג של אופיר חיים.
מה צריכה נבחרת ישראל בכדורגל – בכל גיל – אתם שואלים? בראש ובראשונה שיוביל אותה מישהו שמתחבר לאנדרדוג. אדם שידע לפלס את הדרך באמצעות מרפקים, שלא נגע בשמיים בשום שלב בקריירה שלו אבל כן ראה אחרים עושים את זה והבין איך ולמה זה קרה להם. עמנואל שפר לא היה שחקן גדול, כנראה, אבל היה לו יצר הישרדות חזק מאוד, שהפך אותו לאחד המאמנים המוצלחים ביותר כאן. הוא גם היחיד שהגיע עם הנבחרת למונדיאל. שניאור וגרונדמן אומנם היו כוכבים כשחקנים, והם אכן הביאו את הנבחרת הכי קרוב למונדיאל, אבל לשניהם – כמאמנים – הייתה תדמית של שני דודים קשוחים וסיפור חיים קשוח במיוחד. אפילו שלמה שרף, שידע עם הנבחרת שמונה שנים לפנתיאון – לא הטביע שום חותם כשחקן ואת שמו הטוב קנה כמאמן.
ואז אתה רואה סרטון של אופיר חיים מטריף את השחקנים בחדר ההלבשה ויותר מהכל – אתה מאמין לו. אנשים ששום דבר לא בא להם בקלות יודעים להעריך הרבה יותר את מה שהם משיגים. רק לדמיין את אלי אוחנה הסחוט באותו המעמד, או עשרות כמוהו – שלא נדע (היחיד שיוצא מהכלל, אגב, הוא ברקוביץ' אייל, אבל זה נושא שכבר נטחן). בחזרה לאופיר חיים: אתה מסתכל עליו ואתה מבין מאיפה זה בא לו. כשהוא מסיים לנאום בחדר ההלבשה, אתה רוצה לצאת ולהשתולל על המגרש בפול מוטיבציה – גם אם ראית את הסרטון שלושה ימים אחרי המשחק ואתה בכלל בבית, באוטובוס או בהפסקת קפה בעבודה.
כי בסופו של דבר הסיפור הוא לא באמת כדורגל, לא קשור למערכים, לא תלוי במדד XG. הסיפור הוא אנושי, הוא בחיבור הפנימי של השחקן – כל שחקן – לסיטואציה, למה שקורה סביבו, למי שמחייב אותו לתת את המקסימום עבורו. אם אתה עולה לכר הדשא כשאתה מאמין שתנצח את צרפת – אין סיבה (שתלויה בך) שלא תנצח את צרפת. גם אם יש להם רגליים ארוכות יותר ולארוחת בוקר הם אכלו ארבעה קילו בייקון. ואת הדבר הבסיסי הזה אופיר חיים – שכל הקריירה שלו כשחקן היה צריך להאמין שהוא לא פחות טוב מכל מיני כוכבי יח"צ שסיפקו את הסחורה פחות ממנו, השתכרו פי ארבעה ממנו וקיבלו את המקום בהרכב לפניו – יודע.
מה דעתך על הכתבה?