דייגו סימאונה הוא ללא ספק המאמן הטוב בעולם כיום. ההוכחה פשוטה. לפני שנתיים הוא הוביל את אתלטיקו מדריד לגמר ליגת האלופות. שימו לב לזה: 8 מ-14 השחקנים ששותפו באותו משחק כבר לא נמצאים בקבוצה, ביניהם שחקני מפתח כטיבו קורטואה, מיראנדה ודייגו קוסטה. לשם השוואה: 9 מ-14 שחקני ריאל ששותפו באותו משחק עדיין המועדון, כולל הכוכבים הגדולים בהתקפה (BBC) ובהגנה.
הוא מקדם כוכבים סדרתי, מקוסטה ועד גרייזמן שהפך לכוכב ענק, אבל בעיקר דואג שאתלטיקו תהיה יעילה, מאומנת ומתואמת שהיא היחידה מכל קבוצות הנוק-אאוט שלא כבשה העונה בליגת האלופות אף שער מחוץ לרחבה (!) ועוד סטטיסטיקה: 4 מסירות ב-10 שניות לקחו לאתלטי כדי לעבור 90 מטר ולכבוש במתפרצת מושלמת. כמו קוברה שיצא מהגנה להתקפה וסיפק נשיכת מוות ארסית. אין קבוצה מאומנת מזו במשחק הגנה ולחץ, ביציאה מהגנה להתקפה, במצבים נייחים, בשליטה בשטח.
- סימאונה: "ההצלחה הזו היא לא צירוף מקרים"
- כמו גדולה: אתלטיקו מדריד בגמר האלופות
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
ולמי שחושב שההצלחה מקרית, הנה לכם נתונים מדהימים: אתלטיקו שלטה לחלוטין מול שתי ההתקפות הטובות והפוריות בליגת האלופות – ב-180 הדקות ברבע הגמר מול ברצלונה, בארסה הייתה בעמדת יתרון 52 דקות. אתלטי הייתה בעמדת יתרון 116 דקות. מול באיירן בחצי הגמר הקולצ'ונרוס לא נקלעו כלל לעמדת פיגור ב-180 הדקות. הפעם האחרונה שאתלטיקו הפסידה בהפרש של יותר משער אחד – בפברואר 2015 מול סלטה ויגו (2:0), לפני 73 (!) משחקים תחרותיים.
הגנרל האמיתי
"בקרב לא מנצח מי שיש לו יותר חיילים אלא מי שיודע להשתמש בחיילים שלו טוב יותר", אמר הכוכב האמיתי של המועדון, צ'ולו סימאונה לפני המשחק הראשון נגד באיירן בשבוע שעבר. ולא ייאמן כמה שהוא מוציא מחבורה הרבה פחות מוכשרת, עשירה ועמוקה מאלופת גרמניה.
בניגוד להרבה מאמנים ארגנטינאים מוצלחים שצומחים ביבשת – דוגמת פוצ'טינו ובריסו – סימאונה אינו תלמיד של מרסלו ביילסה. הפילוסופיה שלו שונה ופחות הרפתקנית. סימאונה צמח במחנה ה"אנטי פוטבול" הארגנטינאי: הוא גדל בוולס סארספילד תחת השפעתו של המאמן האגדי ויקטוריו ספינטו (שהדביק לסימאונה את הכינוי "צ'ולו"), ממציא האנטי פוטבול במדינה. לפי התורה של ספינטו, המרכיב הכי חשוב בכדורגן הוא "פיברה" – אופי, אומץ, ביצים. חוסר מוכנות לסבול הפסד.
בתקופה באסטודייאנטס, המקום בו השפיע הכי הרבה (AFP)
אולם המועדון שהכי מזוהה בארגנטינה בפרט ובדרום אמריקה כולה כמועדון הכי אנטי פוטבול, ציני, הגנתי, ומלוכלך הוא אסטודיאטנס מהימים שעיצב אותה אוסבלדו סובלדיה ובנה קבוצה שזכתה בשלושה גביעי ליברטדורס רצופים כשהיריבות פשוט פוחדות לשחק נגדה ופוחדות להיפצע. זה לא צחוק – אחרי קטטנה אלימה מול מילאן בגביע הבין יבשתי שלושה שחקני אסטודיאנטס נעצרו על ידי המשטרה.
באסטודיאנטס סימאונה לא גדל ולא שיחק אבל הוא ירש על הקווים את קרלוס בילארדו, תלמידו של סובלדיה, וזו היתה התחנה הראשונה בה צ'ולו הצליח צ'ולו ובנה את עצמו. עשה לעצמו שם. ב-2006/7 סיימה אסטודיאנטס קמפיין אפרטורה עם אליפות ראשונה אחרי 23 שנה, כשהיא סופגת 12 שערים ב-19 מחזורים. סימאונה עד היום טוען שאסטודיאנס היא הקבוצה בה הצליח להטמיע הכי טוב ועמוק את הפילוסופיה שלו, בצלמו ובדמותו, לפי עקרונות המשחק שלו (מחויבות, פרקטיות, עבודת צוות, מאמץ, תעוזה, כישרון ופשטות). אפילו יותר מאשר באתלטיקו.
סימאונה הוא הדור הבא, החדיש והמשודרג של מוריניו. הפונקציות שיש לו ושייכות למוריניו המקורי: דגש על הגנת ברזל ומוטיבציה גבוהה, שליטה אדירה בשחקנים שלו, הכנה וניהול משחקים מבריקים. המשחק ישיר ותכליתי עם דגש על שליטה בשטחים ולא בכדור. למעשה – הקבוצה יותר אוהבת להתגונן ולשחק בלי בכדור וזהו מצבה הטבעי כקבוצה לוחצת. אתלטי הסתפקה בפחות מ-30 אחוזים החזקת כדור כדי לטאטא את בארסה ובאיירן, ואפילו מול ראיו ואייקנו הקטנה בוויסנטה קלדרון בשבת – היא החזיקה רק 38 אחוזים מהזמן בכדור. כמו מוריניו גם סימאונה קרוב לשחקניו ומוציא מרובם את המיטב.
גודין, סמל למחויבות שדורש צ'ולו (Gettyimages)
וכאן הערה קצרה אך חשובה לכל שונאי אתלטיקו ואלה שטוענים שהיא משעממת: חובב ספורט אמיתי יודע להעריך, להעריץ ולאהוב הגנה. אחרת הוא לא באמת אוהב את הענף. זה נכון לגבי כל ענף ספורט. סימאונה – כמו מוריניו בשיאו – גורם למלאכת ההגנה הנפלאה של שחקניו להיראות לא רק יפה אלא מתואמת אסתטית ויפה.
סימאונה הוא כמו מוריניו גם בכך שהוא מנצל את החוקים לטובתו בכל צורה ודרך. הוא מבין ששערי חוץ זה שם המשחק, אז הוא דואג לנעול את השער במשחק הבית ולחפש את העקיצה במשחקי החוץ. וכשאין ברירה, הוא גם אומר לילד להעיף כדור למגרש כדי לעצור מתפרצת של היריבה. מלוכלך? המטרה מקדשה את האמצעי. לנצח בכל מחיר. ולכל המתייפיפים והמיתממים, גם יוהאן קרויף הגדול עם כל אהבתו לאסתטיקה התקפית, תמיד דרש משחקניו קודם כל לנצח בכל דרך אפשרית.
אבל הנה מגיע השדרוג של סימאונה לעומת הדור הישן מוריניו: הפורטוגלי מגיע עם סוללה שמספיקה לשנתיים-שלוש בלבד. הוא תמיד מייצר מתח תמידי בינו לבין כל העולם ויוצר אווירה מתוחה מאוד בקבוצותיו, סוחט את הלימון עד שהוא חייב לעזוב בפיצוץ גדול ולהמשיך למועדון הבא. מוריניו גם תמיד מעדיף את התוצאות העכשוויות וסומך על כוכבים ותיקים, הוא לא קידם הרבה שחקני בית צעירים בעשור האחרון.
מחדש את הסוללה בכל פעם מחדש (Gettyimages)
פופוביץ' של הכדורגל
הסוללה של סימאונה מחזיקה מעמד כבר חמש שנים בבירת ספרד. הארגנטינאי בנה כבר כמה קבוצות באתלטיקו, בניגוד למוריניו ששורד רק מעגל חיים אחד של קבוצה. הסוד של סימאונה? כמו שלגרג פופוביץ' בסן אנטוניו יש את דאנקן, פארקר וג'ינובילי הוותיקים שאפשר לסמוך עליהם, כך לסימאונה יש את גודין, קוקה וגאבי הנהדרים והיציבים. אבל מסביבם התחלופה מהירה. מפלקאו דרך דייגו קוסטה ועד גרייזמן, ממיראנדה לחימנס, מסיקיירה חזרה לפליפה לואיס.
סימאונה קידם הרבה שחקנים, כולל צעירים ושחקני בית. ומעבר לכך – הוא שידרג גם את מחלקת הנוער של המועדון, מביא רכש מבריק מדרום אמריקה ומסייע לאתלטיקו מדריד להתנהל כלכלית בצורה מדהימה ורווחית בשעה שהיא חייבת את זה לקראת מעבר לאצטדיון חדש. וכמובן השדרוג הכי משמעותי: סימאונה מצליח לא עם תקציב פסיכי, אלא בצורה מחושבת. אחרי הכל אתלטי מועדון שמחפש למכור את כוכביו ברווח כספי.
אתלטיקו רק במקום ה-16 ברשימת המועדונים העשירים בעולם של פורבס, אותה מוליכות בביטחה שתי האימפריות של ספרד (פי שלוש בתקציב), איתן היא מתמודדת בגבורה וגוברת עליהן. באיירן אותה הדיחה אתלטיקו במקום הרביעי ברשימה, בה יש שש קבוצות אנגליות שהן יותר עשירות מהרוחיבלאנקוס ואפילו שאלקה ואינטר מקדימות אותה. אתלטיקו קבוצה ייחודית, מהפכנית שעושה צחוק מהכלכלה.
אז מי שטען שלסטר ממציאה את כלכלת הכדורגל מחדש, אתלטיקו עושה את זה ברמות הכי גבוהות שיש. היא בעצם ההשראה ללסטר – גם בתפקיד האנדרדוג וגם בסגנון המשחק ההולם לו. שתיהן מרגישות נוח מאוד בלי הכדור וטסות בצורה מסודרת למתפרצות.
המקביל מעולם הכדורסל (AFP)
אם אתלטיקו מדריד תזכה בליגת האלופות, סימאונה יוכתר לגדול מאמניה בכל הזמנים (ולמועדון הפאר הזה היו מאמנים עם שיעור קומה היסטורי). מדוע? הכל התחיל החודש לפני 42 שנה באצטדיון הייזל. באיירן מינכן ואתלטיקו מדריד נפגשו לגמר אירופי ראשון של שתיהן. עמוק בהארכה, בדקה ה-114 לואיס אראגונס העלה את הקולצ'ונרוס ליתרון. "קאטשה" שוורצנבק השווה לבווארים בדקה ה-120. במשחק החוזר באותו אצטדיון בבריסל, יומיים לאחר מכן (אליו הגיעו רק 23 אלף צופים לעומת 49 אלף במשחק הראשון), שחקני אתלטיקו היו שבורים והתפרקו. באיירן רמסה 0:4.
מאז באיירן מינכן הפכה לאימפריה אירופית עם 5 גביעי אלופות. אתלטי נותרה עם אפס. ולמעשה לא חזרה למעמד הגמר עד שדייגו סימאונה הגיע למועדון הזה והצעיד אותו לגבהים חדשים ובלתי נתפסים – גמר ליגת אלופות שני בתוך שלוש עונות. אתלטי דולפינה שטרפה כרישי ענק. הנקמה על גמר 1974 והשלכותיו הייתה קרה ומושלמת. כמה סמלי שההדחה של באיירן אתמול הושג במשחק ה-100 של אתלטיקו בכל הזמנים בגביע האלופות. המשחק ה-101 יהיה החשוב בהיסטוריה של המועדון.
500 קילומטר זהו המרחק ממינכן למילאנו בה ייערך הגמר ב-28 במאי. מדובר בדרך הררית קשה בהרי האלפים דרך אוסטריה, שווייץ וליכטנשטיין. אתמול התברר שלעבור את אתלטיקו מדריד זו משימה הרבה יותר קשה מאשר לכבוש פסגות באלפים.
לנצח אותו זה יותר קשה מלהגיע לפסגת האלפים (Gettyimages)
סימאונה, מוצא מסלול חדש בכל פעם (AFP)
מה דעתך על הכתבה?