דעה מקובלת גורסת כי נבחרות נוטות להצליח אם הן מתבססות על שלד של כוכבים מאותה קבוצה. יש בזה לא מעט היגיון. כאשר שחקנים משתפים פעולה זה עם זה על בסיס יומי, מכירים מצוין מהאימונים ורגילים לשיטה מסוימת, קל להם יותר ליישם אותה במדים הלאומיים, במיוחד אם מאמן הנבחרת מתאים את עצמו לנסיבות ולא משנה את המערך באופן דרמטי.
קחו, למשל, את ספרד שזכתה בשלושה טורנירים גדולים בין 2008 ל-2012. אמנם בנה אותה לואיס אראגונס, המזוהה עם אתלטיקו מדריד, ויורשו היה ויסנטה דל בוסקה, איש ריאל מדריד עד עמקי נשמתו, אבל זו הייתה ספרד של ברצלונה, וגם המאמנים הבינו זאת היטב. זו היתה ספרד של צ'אבי ואנדרס אינייסטה, וגם של קרלס פויול וסרחיו בוסקטס. השחקנים האלה הספיקו כדי לייצר DNA ברור, וכל החברים השתלבו במערך.
ברזיל הגדולה של פלה התבססה על סנטוס. הולנד של 1974 הייתה איאקס מחוזקת. גרמניה של שנות ה-70' הייתה בנויה על באיירן מינכן, עם שילוב נכון של כוכבי משנגלדבאך. גם אלופת העולם הנוכחית נהנתה משלד של שחקני באיירן, בהווה ובעבר. בהולנד של 1988 כיכבה השלישיה המפוארת של מילאן – מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד. מערב גרמניה של 1990 הציגה את השלישיה של אינטר – לותאר מתיאוס, יורגן קלינסמן ואנדראס ברמה.
צ'אבי ואינייסטה, הביאו את ברצלונה לנבחרת (gettyimages)
האם זה תמיד נכון? ברור שלא. למעשה, יש המון דוגמאות לנבחרות מצליחות מגוונות, שלא מבוססות על קבוצה כלשהי, כמו צרפת של שנות ה-80', או צרפת גרסת 1998 ו-2000, שלא לדבר על ברזיל ב-2002. ואולם, הגישה לפיה הקבלה בין קבוצה לנבחרת מועילה כה חזקה בתודעה, שמנסים להלביש אותה אפילו על נבחרות שלא באמת עונות על התנאים.
כך, לצורך העניין, מגדירים מאז ומתמיד את אנגליה שזכתה בגביע העולם ב-1966 כקבוצה שבנויה על ווסטהאם. המציאות הייתה שונה, ובסגל של אלף ראמזי המיתולוגי היו שלושה נציגים בלבד של הפטישים – הקפטן בובי מור, הקשר הצעיר מרטין פיטרס והחלוץ ג'ף הרסט שקיבל דקות וזכה לתהילה עם שלושער בגמר רק בגלל הפציעה של ג'ימי גריבס. חוץ מהם שיחקו מול מערב גרמניה בוומבלי שני שחקני מנצ'סטר יונייטד, וכן נציגי לסטר, ליברפול, פולהאם, לידס, אברטון ובלקפול. היה זה פסיפס אמיתי, בעוד פיטרס והרסט כלל לא היו אמורים להוות שלד כלשהו מלכתחילה. ואולם, האגדה חזקה מדי, ואם תשאלו אוהד אנגלי ממוצע כיום, הוא יספר לכם ללא היסוס שראמזי בנה את הנבחרת סביב ווסטהאם.
זו הסיבה בגללה יש, בחלוף 50 שנה, אופטימיות זהירה בממלכה. הפעם הנבחרת שלהם באמת מבוססת על קבוצה אחת, והחוט הזה עובר מההגנה דרך הקישור ועד ההתקפה. לספקית הגדולה קוראים טוטנהאם, שהייתה לדעת רבים הקבוצה הטובה ביותר בפרמייר-ליג בעונה החולפת, גם אם תקוותיה לזכות באליפות נגוזו, ובסופו של דבר ארסנל אפילו דחקה אותה למקום השלישי. מאוריסיו פוצ'טינו גידל עבור רוי הודג'סון דור מופלא של שחקנים צעירים, ומאמן אנגליה אימץ את המתכון בשמחה.
תיאורטית, יכול הודג'סון לפתוח עם 5 שחקני טוטנהאם בהרכב, וזו הסיבה בגגלה הוא עשוי להעדיף את קייל ווקר על פני נתניאל קליין מליברפול בעמדת המגן הימני. דני רוז, שעשה התפתחות עצומה העונה, יהיה המגן השמאלי הבכיר, בין היתר כי ריאן ברטרנד לא כשיר לחלוטין. הבורג המרכזי בקישור האחורי הוא אריק דאייר – בלם שהוסט העונה על ידי פוצ'טינו לעמדה קדמית יותר ועשה התקדמות מטאורית. הוא לא שותף כלל במוקדמות, אבל נכון לעכשיו קשה לדמיין את אנגליה בלעדיו.
שיתוף פעולה על עיוור. קיין ועלי (gettyimages)
לפניו יקבל את המושכות כוכב עולה נוסף, דלה עלי – קשר רב גוני שנרכש ממילטון קיינס דונס בקיץ שעבר, והפך תוך חודשים ספורים לכוכב על. ההבנה שלו עם הארי קיין קרובה לשלמות, ויש לאנגליה מזל שהם יכולים לשחזר את שיתוף הפעולה בצרפת.
מצד שני, מדובר בכוכבים חסרי נסיון בזירה הבינלאומית. קיין רק בן 22, וכמוהו דאייר. עלי בסך הכל בן 20, ווקר ורוז "הוותיקים" בני 26. לאנגלים הסגל הצעיר ביותר בטורניר, וזה עלול לפעול לרעתם אם וכאשר הלחץ יהיה עליהם. עובדה היא שטוטנהאם קרסה בשבועות ההכרעה. ואולם, היתרונות בהחלט עולים על החסרונות, והמשחק מול רוסיה הערב יהיה מבחן אמיתי עבור התרנגולים, אשר ינסו לחקות ביורו 2016 דווקא את ההצלחה של לסטר. במידה וחניכיו של הודג'סון ילכו רחוק מאוד בטורניר הנוכחי, חלק ניכר מהקרדיט על כך יש להעניק לפוצ'טינו.
הצלחה של הנבחרת תהיה גם בזכות פוצ'טינו (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?