י"ט בתמוז, יום השנה לפטירתו של ויקי פרץ. עומר פרץ והמשפחה פקדו הבוקר (שני) את בית העלמין 12 חודשים בדיוק, לפי התאריך העברי, מאז ההלוויה שכל כך זעזעה את עולם הספורט הישראלי. ויקי פרץ, מגדולי השחקנים שדרכו כאן על דשא ולא מעט חול וגם מאלה שזכו לקריירה אירופית מרשימה, שם קץ לחייו אחרי ייסורים לא פשוטים, בעיקר נפשיים.
הבן עומר פרץ, היום מאמן הפועל כפר סבא, עדיין מתקשה לחיות עם זה. בקושי מעכל. "השנה הזו עברה מאוד מהר", סיפר הבוקר בריאיון מיוחד. "אני חוויתי מקרוב את המוות של אבי כהן וכשכל שנה עברה, לא הבנתי איך זה עובר כל כך מהר. עם אבא השנה הזו עברה בטיל. זה כואב לי מאוד ועדיין קשה לי לעכל. יושב עליי כל הזמן הסיבות שגרמו לו לעשות את מה שעשה. כואב לי על האופן שבו הוא הלך מהעולם".
אתה חושב עליו הרבה?
"אני חושב על זה שאחד כמו אבא שלי, שהיה כאן אגדה להרבה מאוד אנשים ושחקן מהמובילים במדינה שלנו, הגיע למצב שהוא יסיים ככה את חייו".
אתה לא מעכל שהוא שם קץ לחייו.
"אני חושב על זה שאם הוא שם קץ לחייו בצורה הזו, הראש שלו היה במחשבות מאוד קשות כל הזמן. זה כואב לי. אבא כנראה היה בודד מאוד".
הוא השאיר פתק שהסביר את המניע?
"הוא השאיר מחברת שנשארה אצל איריס, אשתו השנייה. לא יצא לי לראות עד היום מה יש במחברת".
למה?
"לא הייתי בקשר לפני מה שקרה עם איריס והמשפחה שלו וגם עכשיו אנחנו לא בקשר. היא אמרה לכמה אנשים שהמחברת הזו נועדה להם ושהוא כיוון את הדברים אליהם. אני לא יודע מה נכון ומה לא נכון, אבל אני לא אכנס לעניינים האלה".
אם הייתה לך אפשרות להגיד לו כמה מילים.
"יש הרבה דברים שהייתי רוצה לדבר איתו. שיחה של אבא ובן, וכמה פינות שהיה צריך לסגור בינינו. להגיד לו שבסופו של דבר הוא אבא שלי ואני אוהב אותו מאוד. אבא זה אבא ובן זה בן והחיים הובילו אותנו לכמה כיוונים".
יש רגעים שאתה זוכר ממנו במיוחד?
"כשהוא ליווה אותי לשטרסבורג וחתמתי שם, הוא היה מאוד מאושר. כשהייתי קפטן אצלו בנבחרת הנערים וזכינו בטורניר באירלנד. יש הרבה רגעים שגרמו לו ולי הרבה גאווה. אלה חוויות שהיו לשנינו. הוא היה שחקן גדול והצליח להביא בן שיהיה גם כדורגלן. הוא היה מאוד גאה באותם רגעים".
יש בך כעס?
"זנחתי את מרבית הכעסים מזמן. בטח לא על זה שהוא שם קץ לחייו. למדתי בחיים לוותר על כעסים, אבל היו כמה אנשים שהבטיחו לו דברים ולא קיימו ועל זה אני מתאכזב וקצת כועס".
הגיעו רבים לבית העלמין הבוקר?
"לא היה המוני מדי. גם לא פרסמנו במיוחד. קצת משפחה וחברים".
לא חששת שהוא ישים קץ לחייו?
"לא היה לי שמץ של מושג שאסון כזה יכול להתרחש".
זוכר את רגע הבשורה?
"חבר קרוב שמתגורר ליד אבא צלצל ואמר לי שקרה משהו לאבא. חשבתי שהוא נפצע ממשהו. לא חשבתי בכלל על התאבדות. חייגתי לאבא, לפלאפון שלו וענתה לי איריס אשתו. היא סיפרה לי ואמרה לי שהוא נלקח לבית החולים. יש לו מאיריס שני ילדים ויש לו מאיריס הראשונה שזו אמא שלי גם שני ילדים. לאבא היו שתי נשים – איריס ואיריס. לא הייתי בקשר עם אשתו השנייה. צלצלתי לטלפון של אבא והיא אמרה לי: 'ויקי התאבד והוא בטיפול נמרץ'. כשבאתי לבית החולים הוא עדיין לא היה מת. ביום שלמחרת הוא נפטר כי הפגיעה המוחית הייתה קשה מאוד. אי אפשר אפילו היה לחשוב על נס. איך שנכנסתי לחדר שלו בבית החולים, הבנתי שזה נגמר".
זה אחד הסיפורים הכי טראגיים שהיו כאן, לא רק בכדורגל.
"אבא היה ענק עבור המון אנשים. להגיע למצב שאתה שם קץ לחייך, אתה כנראה במצב נפשי אבוד".
למדנו משהו מהמקרה של אבא?
"לא מאמין שמשהו נלמד. כשקורים אסונות כולם מתעוררים ומדברים שבוע או שבועיים, ואז חוזרים לבלגן שלהם בחיים".
אז אתה מתגעגע?
"אני מתגעגע מאוד. עכשיו יותר מתמיד. כשזה נגמר אתה מבין את גודל הגעגוע והאבידה. אתה מבין שאלה דברים שכבר לא יחזרו. אני כל הזמן אומר לחברים שלי ולשחקנים שלי שיבלו כמה שיותר עם ההורים שלהם, כי זה נגמר מהר. אצלנו זה נגמר מאוד מהר ומוקדם מדי".
