שלוש שנים ישבו אוהדי יונייטד בשקט. לא ממש בשקט, אלא יותר בכעס. לא ממש בכעס, כי אם בחשכה. את העוצמה שהייתה נחלתם במשך שני עשורים החליפה בינוניות משפילה, במונחי השדים האדומים. שלוש שנים הם חיכו ליום אחד. היום הזה יגיע בשבת.
את הזכיות באליפות אפשר לייחס לסגל השחקנים המוכשר מאוד שנבנה בסיטי. אפשר גם לתת קרדיט למאמנים שעשו את העבודה. רוברטו מנצ'יני הימם את יונייטד עם שישיה ועם קאמבק מדהים בסיום אותה עונה, מנואל פלגריני בכלל לא ספר את דייויד מויס וגם לא את לואי ואן חאל. ובכל זאת, אוהדי סיטי, השייח'ים ושבטם חיכו ליום בו יחושו את אווירת העליונות. לא רק באנגליה, אלא ביבשת כולה. הגעתו של פפ גווארדיולה נותנת מן הרגשה כזו, אבל המבחן האמיתי הראשון יבהיר אם עליונות היא מילה במקום עבור סיטי. מבחן אחד. בשבת.
עבור האיש שזרח, ואחר כך הבאיש, מנצ'סטר יונייטד היא רנסנס בהתגלמותו. ז'וזה מוריניו שוב פורח. אחרי שחזר ללונדון בקול תרועה ב-2013 והביא אליפות לצ'לסי תוך שנתיים כהרגלו, חווה המיוחד את עונת הקטסטרופה הגדולה ביותר שידע. החזרה לבמה המרכזית מחדדת עבורו את החושים, אבל אין זמן נכון יותר לחידוד החושים ואין יריב שנוא ומאתגר יותר עבור הפורטוגלי כמו זה שבדרך לאולד טראפורד.
גווארדיולה מול מוריניו, מאבק נוצץ (gettyimages)
אם יש מישהו שחייב להראות שהוא יודע לקחת אליפות גם בליגה קשה כשאין פייבוריטית ברורה אותה הוא מאמן, זהו גווארדיולה. עד עכשיו, סיטי שלו היא המרשימה מכולן. פפ הנחיל מהר את השיטה והשחקנים, שהתקשו במחזור הפתיחה, לא הפסיקו להבקיע מאז. אבל עם כל הכבוד, המשחק שעבורו שילמו לו את הכסף הגדול, זה שעליו בנו את מגדל הציפיות, הוא הדרבי של מנצ'סטר.
ההגמוניה חוזרת לעיר מנצ'סטר. יונייטד תחפש את הדרך לתואר אחרי ארבע שנות שבתון ארוכות, סיטי אחרי שלוש. אם לפני חודש, כשכל העסק יצא לדרך, שאלנו איך יתחברו כל הגורמים בכל מועדון, אז פתיחת העונה סידרה לנו ראש חץ מאוד ברור: סיטי, צ'לסי, יונייטד. הקרב הזה הוא בין שתיים מהשלוש שרוצות ומסוגלות לזכור בתואר, אבל זהו ללא ספק הקרב המסקרן מכולם.
אי אפשר להצביע על הדרבי הזה כגדול ביותר מאז תחילת עידן השייח'ים מבחינת הציפיות, כי זו רק תחילת הדרך, אבל ללא ספק הוא הפיקנטי ביותר בזכות שני אנשים. הימצאותם של פפ ומוריניו על הקווים הופכת את הדרבי הזה למשחק הגדול בעולם. כל האיבה שאפיינה את הקרבות בספרד בין השניים מקבלת את השדרוג המתבקש. מדובר בדרבי לוהט במקום זר וחדש עבורם, בשחקנים חדשים שהופכים את העימות לעוד יותר טעון (בעיקר שחקן אחד, באדום), ובמחזור מוקדם שאמור להוציא כותרת אחת מצהריי ה-10 בספטמבר – מי בא מוכן יותר לעונה הזו.
יתבסס כהצלחה גם שם? גווארדיולה (gettyimages)
המשחק הזה לא יקבע דבר לגבי האלופה, בניגוד לקלאסיקו בספרד. באנגליה כל קבוצה יכולה להכות את יריבתה ביום נתון. זה פועל במקרים בהם אנדרדוג מהתחתית מנצח קבוצת צמרת גבוהה, אבל יכול לפעול גם במקרים בהם קבוצה גדולה אחת מנצחת קבוצה טובה ממנה והורסת לה חלומות. מוריניו נהדר בזה. בעונה הראשונה שלו בקדנציה השניה בצ'לסי הוא ניצח פעמיים את ליברפול והיה זה ששלף בפועל את צלחת האליפות מידיו של סטיבן ג'רארד האומלל. את שאגות וצהלות השמחה של המיוחד באותו יום החלקה באנפילד כולם זוכרים. אין שמחה כמו שמחה לאיד, אומרים, בעיקר אצל ז'וזה.
העונה מוריניו לא רוצה לשמוח לאידו של אף אחד, אלא לצהול מהסיבה הנכונה. על פי פתיחת העונה, השאלות סביב זלאטן התפוגגו. ליונייטד יש את השוער הטוב בליגה, את אחד משני החלוצים הטובים בליגה, את הקשר האחורי שאמור להיות הטוב בעולם – והוא עדיין נכנס לעניינים – את השחקן שיודע הכי טוב איך לקחת תארים בליגה הזו, ועוד חבורה של שחקנים רעבים ומהירים. ההגנה היא סימן השאלה היחיד עדיין סביב יונייטד, אבל תהיו בטוחים שבגזרה הזו מוריניו יודע מה הוא עושה. עובדה, שער חובה אחד בשלושה מחזורים – נתון מצוין.
זלאטן, עכשיו יהיה לו גם דרבי כזה ברקורד (gettyimages)
אבל אם בכל זאת מוריניו לא יהיה אלוף, הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי שגם פפ לא יהיה. סיטי של גווארדיולה נראית טוב, וזה רק הולך ומשתפר בכל שבוע. היא התקפית מתמיד עם פרננדיניו כקשר אחורי בודד וסילבה לצדו (קצת מפוספס, כי הוא בכושר התקפי פנטסטי). האופציות ההתקפיות שלו מתאימות כמו כפפה לשיטה, וגם כאן השאלה תהיה עד כמה ההגנה חסינה. כרגע, סיטי קצת יותר מפחידה מיונייטד, אבל בדרבי היא תחסר את השחקן הכי חשוב שלה, מה שנותן אפילו יתרון קטן למארחת. בלי סרחיו אגוארו, סיטי שווה 30% פחות בעמודת השערים.
אבל מעבר לכל, מדובר בהצגה. וכרגע מדובר בקלאסיקו העולמי החדש, המשחק הכי מסקרן בעולם הכדורגל. זו רק ההתחלה, אבל המאבק הוא בעיקר סביב הצהרת הכוונות וכוח ההרתעה. אז מי הכי יפה בעיר? התשובות בדרך.
מה דעתך על הכתבה?