ההישג של אתלטיקו מדריד שעלתה פעם שנייה בתוך שלוש עונות לגמר האלופות הוא מופלא ונדיר. מגיע שאפו למאמן דייגו סימאונה שהביא את הקבוצה שלו לשיאים חדשים העונה ויש לו סיכוי לזכות בדאבל עם אליפות וליגת אליפות. רוח הלחימה והעובדה שהקולצ'ונרוס משחקים עם הלב והנשמה, מביאה להצלחה מרשימה גם ללא סגל נוצץ כמו האחרות. בסופו של דבר אתלטיקו קבוצה לא גדולה שסבלה מדימוי של לוזרית שנים רבות בצל הגדולות, אבל סימאונה הפך אותה לחבורה מנצחת.
אבל עד כאן המחמאות. מכאן השאלה הפילוסופית האם זה סוג הכדורגל שאנחנו רוצים לראות. האם ההצלחה של דייגו סימאונה בדומה אולי לזו של ז'וזה מורינו תוליד מעכשיו קבוצות שיגיעו למגרש לשחק הגנתי וסגור ולנצח טקטית?. מה יקרה אם מאמנים בעולם יאמצו בהתלהבות את שיטתו של סימאונה.
נקבל גמר בין: אתלטיקו מדריד א' תשחק נגד אתלטיקו מדריד ב'? כלומר, שתי קבוצות יגיעו לשחק אותו כדורגל. ההרגשה היא שזה יהיה אסון לכדורגל העולמי. במובנים רבים זו הליכה אחורה לימי הקטנאצ'ו האיטלקי, הבונקר בדמות חניית אוטובוסים ברחבה. זה אולי בונקר מתוחכם יותר, יש מאמנים ואוהדים שמתלהבים ממנו, אבל האם זה לא יהיה סופו של הכדורגל האיכותי?
הקהל מגיעה למגרשים לראות שחקנים וירטואוזים, ליהנות מטיפול מדהים בכדור, לקפוץ אחרי מבצעים אדירים. סימאונה הפך את הכדורגל למלחמה, אבל גם לסוג של שעמום. ההתלהבות מסימאונה היא בגלל שהוא שיחק נגד קבוצה התקפית ועקץ אותה. אפשר להבין את ההתלהבות הזו, אבל מה יקרה אם כל השחקנים יהפכו לרובוטים שיגיעו להוציא תוצאה בלי הז'וגו בוניטו הברזילאי או הקסם דרום אמריקאי?
ז'וזה מוריניו אמר בעבר שיזכרו אותו לעד בגלל התארים בהם זכה. כמו מוריניו, גם דייגו סימאונה דוגל בכל האמצעים כשרים. הכדורגל שלו מחזיר אותנו לימים אפלים למרות כל המחמאות על ההישג עצמו.
כל האמצעים כשרים כדי להשיג חיוך (AFP)
סימאונה הפך את אתלטיקו לקבוצה שאומנות הלחימה שלה וסגירת המשחק חרוטה על הדגל שלה. הוא טוען אולי שאין לו את השחקנים המספיק טובים כדי לשחק כדורגל אחר, אבל זו הטעיה. לאתלטיקו מדריד יש קולקציית שחקנים שיכולה לשחק כדורגל הרבה יותר מרהיב ויפה. היא לא חייבת לנקוט בנשק של קבוצת תחתית שבאה להתגונן, וזה רק בהשראה המאמן שדבק בשיטה הזאת.
בעיני אחרים הוא מאמן השנה, אבל בעיני הוא מאמן שמצליח בשיטה שלו ב-200 אחוז, אבל לוקח את הכדורגל אחורה. אוהדי אתלטיקו לבטח מעריצים אותו, אבל אני חושב שאוהד כדורגל שצריך לשלם כסף כדי לראות כדורגל, צריך לקבל משחק מרהיב בתמורה. האם ברצלונה וריאל מדריד שחרטו על דיגלם כדורגל התקפי יחתימו את סימאונה על חוזי עתק? אני בספק. ברזיל של טלה סנטאנה ב-1982 נחשבה לטובה בעולם ולא זכתה בטורניר בגלל שאיטליה חיסלה אותה באותן שיטות.
לאתלטיקו יש כסף והיא לו כזו קטנה שאין לה כסף לרכש. זה פשוט לא נכון. אנטואן גרייזמן נרכש ב-30 מיליון יורו, יאניק קארסקו עלה 18 מיליון יורו, הבלם סטפן סביץ' 25 מיליון יורו, לוסיאנו וייטו 20 מיליון יורו וכן הלאה. השווי של אתלטיקו מדריד מוערך כיום ב-363 מיליון יורו. לאתלטיקו יש שחקנים שיכולים להגיע לכל קבוצה אחרת ולשחק כדורגל חיובי יותר. גבי, קוקה, יאן אובלק השוער הנפלא.
גם מוריניו ידע להצליח ככה, וכן הגיע למועדוני ענק (Gettyimages)
צריך כן להוריד את הכובע בפני סימאונה על כך שהוא וההנהלה יודעים לאתר את השחקנים הנכונים ולטפח אותם ולהעלות את ערכם. הוא אכן החזיר את אתלטיקו לבמה המרכזית של הכדורגל ויצר יחידה לוחמת, משפחה מאוחדת ותורם לניהול מדהים של המועדון שיודע להתנהל היטב.
אני רק טוען שהוא צריך לצאת מהכדורגל ההגנתי שלו. אחרת לא יוכל לאמן קבוצות ענק. ולא, אני ממש לא אוהד את באיירן מינכן.
מה דעתך על הכתבה?