אפשר להוקיע את האוהדים ששרקו בוז למונס דאבור בכל פעם שהוא נגע בכדור במשחקי הנבחרת, מאז מאי 2021. אפשר גם להבין את האוהדים שהחליטו למרר לחלוץ את החיים במטרה לגרום לו לפרוש מהנבחרת הלאומית. מותר לדאבור להרגיש שעיר לעזאזל, מותר לו לחוש מתוסכל, מותר לו לבקר ולהאשים את כל העולם, כמו שמותר היה לאוהדים להחליט שהם לא מוכנים לסלוח לו.
הדברים שכתב חלוץ הופנהיים בפוסט שהצית את האש בעיצומו של מבצע שומר חומות, היו קצרים, קצרים מאוד, אבל הותירו אחריהם מלחמה שנמשכה שנה. "אלוקים רואה הכל וישלם לבני העוולה", כתב אז דאבור בפוסט והוסיף תמונה של מסגד אל אקצא. דאבור יודע שהעיתוי היה אומלל, הוא יודע שהוא שיחק לידיים של הימין הקיצוני, הוא יודע שהוא טעה, אבל הוא מבחינתו לא התאמץ לשתף פעולה כדי לעצור את המחאה ביציעים, הוא אפילו לא תרם את חלקו בניסיון להפחית את האש נגדו.
דאבור ניסה להסביר כי מכות שספג דוד שלו (בן 70) בהר הבית, גרמו לו לכתוב את הדברים הקשים. האמת, הוא לא שכנע. לא רק את הקיצוניים מהימין הוא לא שכנע, לא רק את האוהדים הגזענים שהגיעו למשחקי הנבחרת והובילו את המחאה נגדו, דאבור לא הצליח לשכנע אפילו את אלה שניסו להתאמץ כדי להבין אותו. דאבור עשה טוב לכולם שהחליט לפרוש מהנבחרת. לפני הכל הוא עשה טוב לעצמו. עכשיו הוא יכול להתרכז בקריירה שלו בגרמניה ולהקדיש יותר זמן למשפחה.
עכשיו יכולים יוסי בניון ואלון חזן להתרכז בעניינים המקצועיים של הנבחרת בלי רעשי רקע שפגעו בנבחרת. ההתעסקות מעכשיו תהיה אך ורק בעניינים מקצועיים ולא פוליטיים, הקרב ביציעים בין הקיצוניים שלא היו מוכנים לסלוח לדאבור, לבין אלה שהסכימו למחול לו, לא יעסוק אותנו יותר וייתן לנו אפשרות לראות משחק בהנאה בלי תמונות מכוערות ביציעים, בלי קריאות מביכות לחלוץ ובלי הביזיון בו חלוץ הלובש את מדי הנבחרת אוטם (בצדק) את אוזניו כדי לא לשמוע את קריאות הבוז מהיציעים. גם הסיטואציה המביכה בה שאלות העיתונאים הופכות משאלות מקצועיות על המשחק לשאלות על היחס העוין של הקהל לדאבור, חלפה השבוע מהעולם.
אפשר לומר כי הקיצוניים ניצחו. אפשר להצטער על העובדה שחלוץ הנבחרת נאלץ לפרוש ממנה בגלל שאינו יכול לסבול עוד את ההתנהגות המבישה כלפיו, אבל אם יש אדם אחד שהחלוץ צריך להאשים – זה את עצמו.
נכון, חלק מהאוהדים הרבים שלא הפסיקו לשרוק לו בוז בכל פעם שנגע בכדור, הם גזענים. תשאלו למה? כי אותם אוהדים ששרקו לו בוז, מילאו את הרשתות בדברי נאצה נגד שחקנים ערבים המשחקים בנבחרת (לא כולם), הם לא הסתפקו בדאבור, הם דרשו לסלק מהנבחרת את כל הערבים.
נגד דאבור הייתה הסתה מכוונת, הייתה מכונת תעמולה מאורגנת שפעלה בדיוק כמו המכונות שכולנו מכירים מהפוליטיקה. זו לא הייתה הסתה של בודדים, זה היה מאורגן על ידי כאלה המובילים דעת קהל ביציעים של קבוצתם. לא רק אוהדים שייתכן שמשתייכים לארגון הקיצוני והגזעני של 'לה פמיליה', אבל הכיוון ברור, הסגנון מוכר.
בשנה האחרונה היה מי שטען כי ההתאחדות לכדורגל לא עשתה מספיק כדי להגן על דאבור. ההתאחדות לא ארגון מושלם, אבל במקרה של פרשת דאבור, בהתאחדות התנהלו כראוי. עובדה שהראשון שדאבור בישר לו על ההחלטה, היה אורן חסון. ולא במקרה. התאחדויות רבות היו מסלקות מהנבחרת שחקן שהיה כותב את הדברים שדאבור כתב. אבל בהתאחדות החליטו לחבק ולעטוף אותו.
יו"ר ההתאחדות שוחח עם דאבור פעמים ולחץ עליו לא לפרוש, בסיום כל משחק חסון דאג לעודד אותו וממש התחנן בפניו לא לפרוש מהנבחרת. דאבור ידע להעריך את העובדה שחסון הפך לסוג של גננת שלו. המסר של חסון עבר בכל שרשרת ההיררכיה בהתאחדות, עד לאחרון האפסנאים. בקרב הזה, חסון החליט ללכת עד הסוף. הוא רצה לנצח בכל מחיר.
בדיונים שנערכו בהתאחדות מיד אחרי שהמחאה התפתחה למימדים מפחידים, עלתה השאלה מה יעשו אם יהיה חרם מנויים על הנבחרת, מה יעשו אם יהיה חרם על הגעה למשחקי הנבחרת. אורן חסון החליט כי גם אם יהיה חרם כזה (סטייל אוהדי בית"ר), ההתאחדות לא תסלק את דאבור מהנבחרת, למרות הפגיעה הכלכלית והמקצועית שתהיה מחרם כזה.
אחרי הודעת הפרישה שלו השבוע, דאבור, ובעיקר כאלה שהגדירו עצמם "מקורבים", לחלוץ, טענו כי היו שחקנים שהסיתו נגדו. הם טענו כי השחקנים לא נתנו לו גב. התחושה הייתה שהחלוץ מסיר מעליו את כל האשמה ויורה חיצים לכל עבר (בעיקר באמצעות "מקורבים" עלומי שם). בתוך תוכו דאבור יודע שבהתאחדות הפכו עולמות כדי לגונן עליו, ובניגוד לדוברים בקבוצות, הם לא אסרו על שחקנים להשיב בסיום המשחקים על שאלות העיתונאים בנוגע להתנהגות האוהדים נגד דאבור, להיפך, הם אפילו עודדו אותם להגיב.
והשחקנים גוננו על דאבור. הם אפילו תקפו את האוהדים. ערן זהבי, שון וייסמן, מנור סולומון ואחרים. הם סיכנו את עצמם. הרי כמו בפוליטיקה, כמו בארגונים קיצוניים, באותה מידה השחקנים שעמדו מול המיקרופון והגנו על דאבור, יכלו להפוך בעצמם למטרה קלה לפגיעה.
מונס דאבור שגה. ברגע של חולשה הוא איבד את הראש וכתב את מספר המילים שפירקו לו את הקריירה בנבחרת וגרמו לו לפרוש. דאבור לא גזען. הוא גם לא שונא יהודים. באחריות. הוא היה שחקן מקובל מאוד בנבחרת (הייתי עם הנבחרת בעשרות טיסות ומחנות אימונים) לא היה בו ובהתנהגות שלו שום ניחוח של גזענות ושנאת יהודים. להיפך. אבל דאבור טעה. הוא טעה פעמיים.
פעם אחת בפוסט שכתב, ובפעם השנייה כאשר סירב להתנצל. הוא הסביר מה גרם לו לכתוב את הדברים שכתב (הדוד הזקן שספג מכות בהר הבית), אבל הוא דחה את הלחצים שהופעלו עליו להתנצל במטרה להשאיר את הפרשה הזו מאחוריו, ובעיקר מאחורי הנבחרת. אבל דאבור לא רצה להקשיב. כאן בדיוק טמונה הבעיה.
בהתאחדות ובנבחרת לא אהבו את העקשנות שלו שלא להתנצל. לא אהבו, אבל המשיכו לחבק אותו ולהגן עליו. אבל הסירוב המוחלט של דאבור להתנצל, גרם לרבים מהאוהדים להמשיך במחאה בטענה כי העובדה שהוא מסרב להתנצל, ממחישה מעבר לכל ספק שהוא לחלוטין התכוון לכל מילה שכתב. תפיסה אחרת גורסת שהסירוב של דאבור נבע מהחשש שלו שהתנצלות פומבית תגרום להפסיד את כל הקופה.
הציבור הערבי, התקשורת הערבית, ובעיקר הפוליטיקאים הערבים, יהפכו אותו לאויב העם (הערבי) ומשתף פעולה עם האויב הציוני. בנוסף, דאבור האמין כי גם התנצלות מלאה מצידו, כזו שתיראה אמיתית לגמרי, לא תגרום לעצירת המחאה נגדו (ברור שלא). במצב כזה, לא כדאי לו להתנצל. בסופו של דבר דאבור בחר באופציה הכי טובה עבורו.
היה גם צד מקצועי בהחלטה שלו לפרוש. דאבור לא יאשר זאת, אבל אם וילי רוטנשטיינר היה היום מאמן הנבחרת, הוא לא היה פורש. המאמן האוסטרי העריץ את דאבור ועבורו החלוץ היה הבאנקר שלו בהרכב, כמעט באותו מעמד של זהבי. בין דאבור לרוטנשטיינר היה חיבור מצוין, קשר מצוין, ובכל פעם שהוא נשבר מקריאות הבוז נגדו מהיציעים והוא רצה לפרוש, הוא הרים את הראש, ראה את רוטנשטיינר מולו – ונשאר.
לא במקרה יוסי בניון ואלון חזן שמעו על ההחלטה של דאבור לפרוש מהנבחרת מהתקשורת. דאבור לא התקשר אליהם להודיע להם על ההחלטה שקיבל. זה לא שהיה למאמן הנבחרת והמנהל המקצועי משהו נגד דאבור, זה לא בגלל שהם הזדהו עם האוהדים הקיצוניים, פשוט דאבור לא היה הפייבוריט שלהם מבחינה מקצועית. דאבור קיבל גם משניהם יחס מצוין, אבל הוא הבין שהם לא בונים עליו כשחקן מוביל ובטוח בהרכב בקמפיין הקרוב. הוא הרגיש את זה היטב, הוא הבין ואפילו הרגיש שמעמדו (המקצועי) נפגע, ועבורו גם לשבת על הספסל וגם לספוג בוז מהקהל, היה יותר מדי.
אגב, יש גם דוגמה הפוכה לזה שאלון חזן ויוסי בניון החליטו לספור שחקן שרוטנשטיינר ממש לא ספר. ליאל עבדה. אצל חזן עבדה הפך לשחקן משמעותי מאוד, אצלו הוא הפך לשחקן הרכב והתוכניות לגביו בקמפיין הקרוב – לתת לו ולמנור סולומון את המפתחות בחלק הקדמי של הנבחרת, בהובלת זהבי. גם וייסמן, שהיה שחקן פחות נחשב אצל המאמן האוסטרי, הפך אצל חזן ובניין לשחקן הרבה יותר משמעותי.
דאבור לא ידבר על השיקולים הללו שהיו חלק מההחלטה שלו לפרוש מהנבחרת, אבל כמו שהוא סירב להתנצל, כך הוא גם לא יודה באמת. לזכותו של דאבור חובה לציין שהוא בחר בתזמון ראוי. הוא לא פרש מהנבחרת מיד בסיום משחק בו הקבל התעלל בו, הוא לא פרש בעיצומו של קמפיין מוקדמות היורו וטורניר גביע האומות, הוא התפטר בתקופה בה אין פעילות לנבחרת והמאמן יכול להיערך בהתאם, ובכך גילה אחריות ובגרות.
והערה לסיום: אוהדי הכדורגל (גם של הנבחרת) הם תמונת מראה של החברה הישראלית. חברה בה כל אדם חייב לחבר את האצבעות למוח לפני שהן נוגעות במקלדת, אוהדי הכדורגל הם גם חלק מאלה שמשתלטים על השיח האלים והמכוער ברשתות החברתיות, הם גם חלק מהנוף המכוער והאלים שיש לנו בחברה המפורקת שלנו.
גם קמפיין שיווקי של מיטב הקמפיינרים בארץ, לא היה שם סוף להתנהגות של האוהדים בכל פעם שדאבור היה נוגע בכדור. כמו בפוליטיקה, כמו בחיים, כולם באים עם המוסיקה שהם שומעים בבית. דאבור הבין שהקרב אבוד. גם על הדשא וגם ביציעים. אגב, פרשת דאבור לא פגעה בחדר ההלבשה של הנבחרת בה יש לא מעט שחקנים מהמגזר, בניגוד לדיבורים, אף שחקן מהמגזר לא רוצה לפרוש מהנבחרת, אף אחד מהם לא ינסה לביים פציעה.
השחקנים (הערבים כמו היהודים) הם לפני הכל אינטרסנטים. הם יודעים שהשתייכות לסגל הנבחרת פותחת שערים לקבוצות באירופה, הם יודעים שלהיות בנבחרת זה אומר לקבל שדרוג בחוזה בקבוצה, הם יודעים היטב מה הדיבידנד שהם ירוויחו, ולכן אף אחד מהם לא יפרוש ולא יביים פציעה.
דאבור משחק באירופה כבר שמונה עונות, הוא כבר בן 30, הוא עשה קריירה מפוארת באירופה והעשיר מצוין את חשבון הבנק שלו (הגיע לו כל שקל), ועבורו הנבחרת כבר לא מהווה גשר להגיע לאירופה. הוא כבר לא מחפש לבנות קריירה, הוא משחק בבונדסליגה, יש לו שם וקבלות באירופה, והוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. עכשיו הוא גם לא חייב להתנצל.
