גוש השינוי: בית"ר ירושלים זיהתה הזדמנות וניצלה אותה

לו נערך משאל בין כלל אוהדי הכדורגל, כולל אלה של בית"ר ירושלים, לאחר התבוסה 5:0 להפועל באר שבע, סביר להניח ש-89.7 אחוז (חייבים לשחק אותה אמינים עם מספר לא עגול ונקודה עשרונית) היו חושבים שהקבוצה תרד ליגה בתום העונה. לבית"ר לא היה מה לחפש נגד מכבי נתניה ובאר שבע, היא פשוט לא נראתה באותה ליגה.

נס ציונה זו כבר הליגה שלה, ואף על פי כן הניצחון אמש (ראשון) לא היה אוטומטי. אצל בית"ר השנה אין ולא יהיה ניצחון אוטומטי. העובדה שהשיגה שלוש נקודות במחזור השלישי, כשפחות מחודש לפני כן לא ידעה אם בכלל תשחק בליגת העל, היא אולי לא נס גלוי, אבל היא כן סמל לתחייה מחודשת. בית"ר הייתה צריכה את נקודות הבכורה שלה מהר ככל האפשר. בשני המחזורים הראשונים זה לא היה אפשרי, הפעם כן. ועכשיו, הפנים לדרבי.

אין בספורט ביטוי מאוס כמו "רוח המועדון". הוא נוגס באחריות המקצועית של המאמן ופורש ישות כמעט מיסטית על יכולותיהם של השחקנים. הקבוצה ניצחה? רוח המועדון. הפנדל הרשלני נכנס בכל זאת? רוח המועדון. הלוזרים האלה שוב קיבלו גול בדקה ה-90? גם זו רוח המועדון.

זה קלישאתי, מעיק ואפילו בלתי נסבל – אבל זה הכי בית"ר ירושלים. אין עוד מועדון שהרוח שורה עליו כך בסיטואציה כזו, והאמת שההסבר מאוד הגיוני. כשאתה מביא 4,500 איש בקירוב למשחק חוץ למרות קרבה מסוכנת במיוחד לייאוש, אתה מקבל את הדחיפה שלה אתה זקוק. בית"ר מורכבת מלא מעט שחקנים עם כישרון שדרכם בליגת העל עדיין לא ברורה, שחקנים שזקוקים לדחיפה הקטנה הזאת כדי להתבלט – וכשהם מקבלים אותה נגד יריבה ברמתם יש להם את הכוח לנצח.

על דנילו אספרייה לא ממש מתים בבאר שבע. את הכישרון כולם ראו בעונה שעברה, אבל לא מעט פעמים הרגליים המהירות שלו נתקלו לבסוף בשלטים שמחוץ לקווי הרוחב. הוא היה מלהטט בלי תכלית ועלה לא אחת על העצבים של יושבי טרנר. שני שערים בלבד היו לקולומביאני אשתקד. אחרי שלושה מחזורים העונה יש לו כבר שלושה.

מה הוביל לשינוי? אולי זו העובדה שבבית"ר הוא הפך לגו-טו-גאי, לזר הכי משמעותי שנחת בקבוצה בקיץ. אולי זו המוטיבציה להוכיח בשנתו השנייה בישראל, כשהוא רגע לפני דמדומי הקריירה, שיש לו מה לתת. הוא עצמו אמר אמש שזו התחושה והביטחון יחד עם הסגנון של אבוקסיס. אחרי המחזור השלישי בלתי אפשרי לקבוע לאן תפנה העונה של בית"ר ירושלים. הפסד בדרבי והניצחון על נס ציונה יישכח במהרה, אבל בלי קשר למשחק הקרוב, אם אספרייה ימשיך ביכולת הזאת, ייתכן שנגלה שהוא היה אחת ההחתמות הכי משתלמות העונה בליגת העל.

בין שלל הביקורות כנגד ברק יצחקי, הושמעה גם הטענה לפיה הוא רוצה לעזור לבית"ר ירושלים. בקיץ הגיעו מהמועדון רונן חנציס, אדוארדו גררו ובר כהן, כעת גם דור תורג'מן מועמד להגיע. מהצד נראה שמכבי תל אביב רוצה להפוך את בית"ר למיני קבוצת בת בתוך ליגת העל. האומנם?

ראשית, הזווית של בית"ר. לטווח הארוך, היא לא יכולה להתקיים על מושאלים, אבל אנחנו לא בטווח הארוך. הקיץ הטראומתי חייב את הקבוצה של ברק אברמוב להיכנס למוד הישרדות. המודל הקלאסי של הישרדות בליגת העל הוא להתנהג כמו קבוצה קטנה, קרי לשאול שחקנים. בהפועל ירושלים הגיעו רוב המושאלים רק בינואר והקבוצה הצליחה לשרוד. לבית"ר לא היו מלכתחילה הרבה אופציות אחרות.

כעת, עולה השאלה לגבי התועלת של מכבי תל אביב. זה לא "רצון לעזור", או לפחות לא הכוונה הטהורה. מבחינת מכבי תל אביב בית"ר היא קרקע רצינית למבחן. בר כהן הושאל בשנה שעברה לנוף הגליל והראה ניצוצות של שחקן טוב, אבל לא נחשף לאור הזרקורים. שני הבישולים שלו אתמול מייצרים וייב של שחקן מוביל, ובהמשך הדרך יכולתו לעמוד בלחץ תיבחן, כמו גם חנציס, שסומן ככישרון גדול יחד עם אוסקר גלוך, וגררו, סביבו לא מפסיקים סימני השאלה לרחף.

בכאוס של בית"ר אפשר ליפול או לקום. מכבי תל אביב תשמח לגלות מאיזה חומר קורצו השחקנים שלה, וכל עוד זה לא קורה אצלה בבית – מה טוב.

מאמנים רבים חרתו על דגלם את מנטרת "כל העולם נגדנו" כי האמינו שזו הדרך שתוביל אותם להצלחה. הטובים שבהם – פט ריילי בכדורסל, ביל בליצ'יק בפוטבול ואלכס פרגוסון בכדורגל – הפכו את הקבוצות שלהם לשושלות. אחרים הצליחו פחות ונשארו עם תווית הבכיין. זו גישה מסוכנת, בעיקר כשאתה לא מנצח ואת זה צריך אליניב ברדה להפנים כבר עכשיו.

ברדה, צריך להזכיר, היה לאורך רוב הקריירה אחד מחביבי התקשורת. לזכותו ייאמר שהוא הרוויח את זה ביושר. הוא היה שחקן עילאי ועיקש, סיפור סינדרלה אמיתי – גיבור מקומי שהתקשה לפרוח במכבי חיפה, זינק בהפועל תל אביב ויצא לבלגיה, שם גידל את אחד הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי, קווין דה בראונה. מגנק חזר לבאר שבע והפך אותה לאימפריה. הפרישה שהגיעה אחרי שחייו ניצלו מיצבה את ההילה סביבו. הזכייה בגביע כבר קיבעה אותו כמאמן העתיד של המועדון.

מכל האנשים בעולם, או לפחות בבאר שבע, ברדה הוא האחרון שיכול להגיד שכל העולם נגדו, שמחפשים אותו, שסימנו את הקבוצה שלו. כשחקן היו לו ערימות של פאסון (גם אז הוא התבכיין לא מעט, אבל תמיד ידע לאזן עם קלאס), אלא שבשני המשחקים האחרונים הכול התפרק. הוא שבר את ההגה בחדות והחל לדהור לכיוון השופטים והעיתונאים. "כולם מחכים לנפילה שלנו", טען. באמת?

שיטת "אנחנו נגד העולם" יכולה לעבוד בקבוצה מנצחת שגם משחקת כדורגל. כרגע באר שבע לא מנצחת וגם כדורגל היא לא משחקת. רגע לפני שהעסק יוצא משליטה, נראה שהמאמן צריך לחשב את המסלול הזה מחדש, במיוחד כשבמסלול הזה מחכים לו אתגרים לא פשוטים כמו אוסטריה וינה והפועל תל אביב.