"הפועל באר שבע של שתי האליפויות ההיסטוריות הראשונות ב-1975 ו-1976 תחת אמציה לבקוביץ', לא הייתה מפסידה לקבוצה הנוכחית של אליניב ברדה. האמת היא שהקבוצות שוות כוחות, למרות מרחק השנים והעידן המקצועי המתקדם יותר. הייתה לנו קבוצה אדירה של שחקנים מהעיר, רק שניים הגיעו למועדון מחוץ לנגב. לפחות 7 שחקנים מההרכב של אז היו פותחים בהרכב היום – שני מגיני הסילון ההתקפי, אורי בנימין ויעקב כהן, הבלם הענק אלון בן דור ושני הקשרים שלא הפסיקו לרוץ לרגע, משה אבוגזיר ואפרים צבי. מאיר ברד היה מנהיג ושחקן שלא נראה מאז ואברהם נומה אהוב האוהדים היה מבקש לשחק גם אם היה מקבל זריקה מהאפסנאי. וכמובן, רפי אליהו. ייאמר כאן כי הקבוצה הנוכחית עם אלונה ברקת שהיא משכמה ומעלה, קבוצה מאורגנת, שמשחקת במתקן נפלא שמחדד את העובדה שבאר שבע היא עיר של כדורגל".
רוני מוסקוביץ', נשוי פלוס שלושה ילדים ושלושה נכדים, מתגורר ברחובות, העיר בה גדל ושיחק בשנותיו הראשונות כשוער. היום הוא פנסיונר של משרד החינוך, ומלווה בבית הספר לכדורגל של הפועל מרמורק ילדים ונערים ועוזר באימון השוערים. למרות המרחק, הוא היה ונשאר אוהד של הקבוצה שבה רשם עשור מוצלח: "אני אוהד הפועל באר שבע, מתייצב לרוב המשחקים בבית וחלק בחוץ", הוא אומר. כבר בשלב זה של השיחה מבקש נכדו של מוסקוביץ' אלון דולינגר לומר את דברו: "אני בן 12 ומשחק בנערים של הפועל מרמורק. אני מכיר את ההיסטוריה של סבא רוני, הוא מגיע איתי למשחקים והאוהדים מזהים ומברכים אותו בכל משחק. הלוואי ואגיע להישגים של סבא בכדורגל".
הוא נולד ב-28/05/1946 בקזחסטן. "במלחמת העולם השנייה הורי עברו מפולין לסיביר שברוסיה, שם הכירו והתחתנו. אחרי המלחמה, בדרך חזרה לפולין מסיביר, אני נולדתי. ב-1950 עלינו מלודג' לישראל, לקיבוץ גבעת ברנר".
שם הוא נחשף לפעילויות ספורט – בעיקר שחייה וכדורסל. "אהבתי כדורסל, אבל יותר מכל דבר אהבתי כדורגל. שיחקתי כדורסל בהפועל גבעת ברנר עם שמות כמו עמי שלף, שלושת האחים רייס, עמוס ירושלמי, עמיר קמיאל ועודד גינדין מנען, אבל הכדורגל משך אותי להפועל רחובות בליגה השנייה. הבלם גדי יניאק היה הסמל לפני שעבר להפועל רמת גן, וגם השוער אותו החלפתי, משה גמליאל, עבר להפועל מחנה יהודה. לא הייתי גבוה ולא מהיר , עמדת השוער התאימה לי כי היה לי ניתור גבוה והעזתי לעשות בין הקורות דברים נועזים" .
בהמשך הוא עבר להפועל מרמורק. "היה סוג של איחוד בין הפועל רחובות למרמורק", הוא מסביר, "הייתה קבוצה טובה מאוד עם שמות כמו יורם אורנשטיין, ארנון שטרנפלד ז"ל וכמובן עם הכוכב הגדול ביותר טוני שרעבי, אחד השחקנים הכי מוכשרים ששיחקתי איתם – שליטה מופלאה בכדור, מסירה מושלמת, מבין וקורא משחק, שחקן שסביבו בונים קבוצה. האנשים שהקיפו אותו גרמו לו לבצע בחירות לא נכונות. עצוב שהמחלה הכריעה אותו".
דרבי העלייה בין מרמורק למכבי שעריים בחיפה היה בלתי נשכח. "מרמורק הייתה זקוקה לנקודה אחת כדי להקדים את הפועל חולון. עשרת אלפים אוהדים הגיעו לקריית אליעזר, שם נערך המשחק. צמד של שרעבי הביא ניצחון למרמורק 1:2 ועלייה ללאומית, אבל כעבור עונה חזרנו לארצית".
ב-1972, בגיל 26, הוא עזב את הפועל מרמורק בעקבות שיחת טלפון. על הקו היה צורי דבש, יו"ר הפועל באר שבע. "עזבתי את גבעת ברנר ב-1970, ההצעה של באר שבע הייתה טובה, החלפתי בין הקורות את השוער יאיר נוסובסקי ששב להפועל כפר סבא. בהמשך עזב גם השוער יעקב דהאן. העיר באר שבע הייתה ידועה אז לכאורה כמקום שכוח אל, מקום שבו מותר לעשות הכול. אני ראיתי שם המון אהבה ונתינה, זה רומם את רוחי".
היה שם כסף וחוזה טוב?
"הכסף היה משני ושימש לשיפור יחסי בחיים, ובעיקר ללימודים כמורה ספורט בסמינר הקיבוצים".
מי ששינה את הקריירה שלו היה המאמן אלי פוקס. "הוא פקח לכולם את העיניים במועדון, הביא זווית אחרת ויותר מקצוענית לקבוצה, אדם ומאמן שחי ונשם כדורגל. ביצועי הבעיטות שלו באימונים היו אתגר לשחקנים, הם היו צריכים במשחקים לבצע מהלכים שלא הכירו".
בינתיים, בקיבוץ דרך כוכבו של האח אביגדור. "אנחנו שלושה אחים, אביגדור צעיר ממני בשמונה שנים. הוא אהב כדורסל, היה כבר בגיל צעיר מכדרר מהיר, מסירות נגד כיוון הכדור וההחלטה שלו הייתה לא ללכת לכדורגל. הוא עשה חיל בקבוצות בהן שיחק (בעיקר הפועל רמת גן הגדולה – א.ג.) ובנבחרת ישראל, בהחלט אחד הגדולים שלנו".
בעוד עם האח אביגדור נותרה אחווה מושלמת, בבאר שבע היה יותר מאתגר ברמה החברתית. הקבוצה הייתה ידועה במריבות האגו בין שחקניה, הכותרות בתקשורת היו רבות, אבל מוסקוביץ' לא זוכר שזה הפריע מקצועית. "היו ויכוחים ומריבות ברמה האישית, דברים שלא נכנסו לתוך חדר ההלבשה ולא למגרש עצמו. כשעלינו למגרש, ידענו שלא נריב, לא משנה מי הכוכב, כולם ייתנו הכול עד השריקה האחרונה".
ואז הגיע אמציה לבקוביץ'.
ב-1974 נחת המאמן בווסרמיל. "הבקענו רק 34 שערים, אבל הכדורגל של לבקוביץ' היה התקפי", אומר מוסקוביץ', "רק לקראת סיום העונה חשנו שמתגבש כאן משהו היסטורי. שיחקנו בחוץ נגד הפועל חיפה, היריבה על התואר. הם לחצו עלינו כל המשחק, היה לי משחק ממש גדול, ניצחנו אותם 0:1 מגול של אפרים צבי. משחק חוץ נגד מכבי נתניה, שהייתה במאבק על התואר, הסתיים בתיקו 0:0 והם החטיאו פנדל, שוב במשחק מעולה שלי".
זה הסתיים באליפות היסטורית עם חגיגות שנמשכו לא מעט. "כל מי שקשור לפוליטיקה בעיר בא לדבר להבטיח ולחגוג, 'אליפות' הייתה מילת הקסם בכל בית, ברחובות ובבתי הספר. למשחקים הגיעו בדווים מהנגב שאף תרמו כספים למועדון, זה היה בלתי נתפס".
עונה אחת לאחר מכן התבצעה בווסרמיל עוד הקפה עם הדגל. "שלום אביטן היה הכובש המוביל שלנו עם 12 גולים לפני נומה עם 6. המאבק היה דרמטי עד המחזור האחרון מול בית"ר ירושלים. אירחנו את מכבי יפו , בית"ר שיחקה נגד מכבי תל אביב. הייתה אז דממת אלחוט, לא ידענו את התוצאה שלהם, הם לא ידעו את שלנו. הפסדנו למכבי יפו 0:1, כולנו נשכבנו על הדשא, בטוחים שהאליפות הלכה, הפרש השערים של ירושלים היה טוב יותר והם היו זוכים אם היו מנצחים. אבל אז הגיעה הבשורה המשמחת, מכבי תל אביב ניצחה 0:2. למרות הדרמה, האליפות הראשונה הייתה יותר גדולה".
שרגא טופולנסקי סיפר בריאיון פה על פליטת הכדור של שלום אביטן בליאז'. גם אתה היית עד.
"שחקנים בקבוצה ישבו לשחק קלפים סביב השולחן , היינו בסדרת משחקי אינטרטוטו בחוץ. איש הביטחון הניח את האקדח על כסא, אביטן השתעשע בו, כיוון לכאורה אל יוחנן וולך שהיה שחקן החיזוק, הסיט את האקדח וירה כדור למשקוף. נוצרה מהומת אלוהים. לקחנו קמח ומים ועשינו גוש לסתום את החור, נס גדול היה שם".
היו לך הצעות ממועדונים אחרים?
"היו הצעות ממכבי נתניה וגם ממכבי תל אביב. בחרתי להמשיך בהפועל באר שבע".
בגיל 36 החליט לפרוש. "היו לי פציעות רבות, פלטינות ביד שמאל, גם המרחק פתאום נראה גדול, חשתי שצריך לעזוב בשיא. המשחק האחרון שלי היה במגרש בקריית גת, הפועל באר שבע נגד מכבי חיפה. בסיום החזרתי להנהלה את נעלי הכדורגל וכפפות השוער. הם סירבו לקחת, היו בטוחים שאחזור. בתקופה בבאר שבע היו לי 608 דקות בלי לספוג שער".
טלפון מקרית גת החזיר אותך לשער.
"השוער שלהם, אבנר מסיקה ששיחק איתי, נפצע למשך חודש. הבהרתי שאני חוזר בתנאי שאני עוזב כשמסיקה יחלים. כשהוא חזר הפכו אותי למאמן, פספסנו את העלייה ברגע האחרון".
ולסיום, היה גם את סיפור הסבתות.
"לפני שנתיים שלוש הוזמנתי לאירוע בר מצווה ברחובות של תושב עומר. בשולחן לידי ישבו מספר נשים, סבתות, שליחששו והביטו לעברי. הן קראו לי לשולחן, אמרו לי שאני שוער האליפויות וראו אותי משחק בהפועל באר שבע בצעירותן. חלקן טילפנו לנכדים וסיפרו בהתרגשות על השוער שיושב איתן, עם חלק מהנכדים אפילו שוחחתי טלפונית. היה מרגש מאוד".
