"עונת 1996/97 יצאה לדרך, אני משמש כקפטן מכבי פתח תקווה ויש לי חוזה לשנתיים נוספות. במחזור הפתיחה הפסדנו 3:0 לבית"ר ירושלים, שהייתה אלופה בסיום העונה. אחרי המשחק קראו לי לשיחה עמוס לוזון ויד ימינו צביקה ברקוביץ' ואמרו לי לא להגיע יותר לאימוני הקבוצה. לא הבנתי מאיפה זה בא. הפגיעה הייתה מכך שכל אנשי המועדון, החל מהיו"ר וחברי ההנהלה הוותיקים שהכירו אותי, את אבא שלי ואת הסבא שלי שזוהו עם מכבי פתח תקווה יותר מכולם, שתקו, נעלמו ונתנו למהלך נגדי להימשך.
"נכנסתי לשיחה אצל המאמן אז אברשה מרצ'ינסקי, שכנראה הופעלו עליו לחצים. אני לא אשכח לעולם את הדברים שלו אלי. הוא אמר לי, 'אייל, אתה לא מתאים עכשיו לסגל של הקבוצה'. לא התלבשתי יותר, לא הייתי בסגל ולא התאמנתי. נשלחתי ליציע הכבוד. הובלתי מהלך משפטי במוסד לבוררות, אז מוסד מכור שלא נתן לי את החוזה שהיה לי. לאחר האילוץ המשפטי, כדי להקטין את הנזק הכספי לכאורה, עברתי לחצי עונה להפועל טייבה ולאחר מכן פרשתי מכדורגל. זאת פרשה שעדיין כואבת לי מאוד, נאלצתי לעזוב, קבוצה ומועדון שלמשפחתי יש בו את השורשים העמוקים ביותר. מי שהיו צריכים במועדון להגן עלי ויכלו לפעול לא עשו זאת, לא הייתי שחקן זוטר בקבוצה. יכולתי לשחק עוד מספר שנים במועדון".
רק בהמשך אייל בגלייבטר, מהסמלים הגדולים של מכבי פתח תקווה בשנות ה-80 וה-90, הבין שהסיבה לפרידה הכפויה שלו מהמועדון הייתה ההחתמה של עידן טל ("על סיבות אחרות אני לא יודע"). בגלייבטר נולד ב-5/12/1963 , נשוי לנירית, להם שלושה ילדים ושני נכדים. בשנים האחרונות הוא עוסק ביזמות נדל"ן באתונה. כדבריו, הוא לא היה עוד שחקן בכדורגל הישראלי בכלל ובמכבי פתח תקווה בפרט – משפחת בגלייבטר היא בעלת השורשים העמוקים ביותר בכדורגל הארץ ישראלי ומדינת ישראל, לצד משפחות מכנס ובן דרור.
הסבא של אייל מצד האב הוא שמואל בגלייבטר, ששיחק במכבי אבשלום פתח תקווה בתחילת שנות ה-20. הוא היה ממקימי מגרש הכדורגל של המועדון ב-1926 ברחוב שטמפפר, ממייסדי ההתאחדות לכדורגל ב- 1928 בארץ ישראל ומראשי מרכז מכבי וההתאחדות לכדורגל. האב דני בגלייבטר נמנה עם הכדורגלנים המובילים של מכבי פתח תקווה בשנות ה-60 עד פרישתו ב-1971, וגם היה חלק מסגל נבחרת ישראל. אמא של אייל היא נילי שפיגל, בתם של הדסה ואליעזר שפיגל, שנחשב לשחקן הגדול בכל הזמנים במועדון. אגב, בבית משפחת שפיגל הסתתר בימי המנדט הבריטי מנחם בגין, שהיה מבוקש ע"י האנגלים כמפקד הארגון הצבאי הלאומי. אחיה של סבתו הדסה, יוסף לוי, היה מפקד האצ"ל בתל אביב ונפל לצדו של נתן פנץ ב-1948 על כיבוש יפו. אשתו של אייל, נירית, היא בתו של גדול חלוצי הפועל פתח תקווה בכל הזמנים, בועז קופמן, שזכה בשש אליפויות וגביע אחד בהפועל פתח תקווה.
כפי שהבנתם, העבר של המשפחה הזאת מפואר בכל קנה מידה, אבל מה לגבי העתיד? "הבן שלי דור היה כישרון ענק, היה בנבחרות הנוער עם נאתכו ובוזגלו, אבל בגיל 17 החליט שאינו רוצה להשקיע ועזב את הכדורגל", אומר בגלייבטר ומספר איך הכול התחיל אצלו. "ברור שכילד ביליתי הרבה במגרשי הכדורגל ובאימונים במשחקים של אבא דני ושל גיורא במכבי תל אביב. התחלתי עם הכדורגל בגיל 8, אבל פרשתי למען הכדוריד למשך כשלוש שנים, ואז חזרתי לכדורגל במכבי פתח תקווה. חשבתי שאני לא מספיק מוכשר, אבל ראיתי שאני כן, ראו זאת בקבוצות הנערים והנוער. המאמן של מכבי פתח תקווה נחום סטלמך רצה שאשחק בבוגרים כבר בגיל 15, אבל החוק לא אפשר זאת".
מי שכן העלה אותו לבוגרים היה המאמן יוסלה מירמוביץ', בגיל 16 ושלושה חודשים כמחליף נגד הפועל באר שבע. את ההשראה קיבל מדודו גיורא שפיגל. "הוא היה כדורגלן ענק שהערצתי. ראיתי את גיורא במשחקים רבים בצרפת בקבוצות שטרסבורג וליון, טסנו המון לצרפת. אגב, הספקתי לשחק נגד גיורא, כששיחק בהכח רמת גן, היה מאוד מרגש".
בתקופה ההיא רוב השחקנים שאיתו גדלו במכבי פתח תקווה. "הכרתי את המועדון המשפחתי הזה מצוין, את בני משפחת בן דרור השונים, דורון רבינזון, מנשה נוריאל, כולם שיחקו עבור הסמל של 'אבשלום', כי כסף כמעט ולא הרווחנו. הרכש הגדול המשמעותי היה ניסים כהן ממכבי הרצליה".
היו לך הצעות רציניות ביותר ממכבי תל אביב ומכבי חיפה.
"בהחלט כן. שלמה שרף בחיפה ויצחק שניאור ממכבי תל אביב יצרו קשר והציעו עבור המעבר שלי כסף גדול ומספר שחקנים, הצעה שמכבי פתח תקווה לא הסכימה לה".
כאן הוא עוצר ומספר על אביו דני, שגם אחריו מכבי תל אביב חיזרה במרץ. "הגזבר התל אביבי ברנרד חווסט שלח המחאה פתוחה ליו"ר מכבי פתח תקווה, סבא שלי שמואל בגלייבטר, וביקש לנקוב ולרשום את הסכום המבוקש. שמואל החזיר את ההמחאה ואמר שאבא ישחק אך ורק במכבי פתח תקווה. הוא צורף ב-1963 למסע החלומות של מכבי תל אביב לדרום אמריקה".
משחק אחד מתחילת שנות ה-80 הוא זוכר במיוחד. "בעונת 1982/83 הגענו לקרית אליעזר, נגד מכבי חיפה. היה משחק קבוצתי גדול ומשחק מצוין שלי, ניצחנו 2:5 עם גול שלי ועוד בישולים, זה היה בהחלט בלתי נשכח".
אחר כך הוא שיתף פעולה עם התאומים גדי ועודד מכנס: "שני שחקני ענק, בני אדם ומודלים לחיקוי. היו איתם שנים יפות, האהבה שלהם לכדורגל מרגשת. יצאנו בעונת 1984/85 למשחק נגד מכבי נתניה, עם עודד וגדי, ניצחנו בקופסה את נתניה 2:5, עודד היה בין המבקיעים, גם אני הבקעתי שער והיו לי שני בישולים. פשוט שחקנים נהדרים בשנים בלתי נשכחות".
ואז הגיע המעבר לאירופה. "ביקשתי לשחק בבלגיה. בגלל החוקים אז בישראל, כשהכרטיס היה שייך למועדון, היה בלתי אפשרי לעזוב. הועברתי בהשאלה לקבוצת ס.ק. האסלט מהליגה השנייה בבלגיה, רציתי בפירוש לקדם את הקריירה שלי. אחרי שנה שם עברתי למכלן". כאן יש לציין כי זו לא הייתה אותה מכלן של אלי אוחנה ("גרנו קרוב באותה עיר, היו לנו גם מפגשי דרבי"). הוא מודה שלא רק שלא הצליח לתקוע יתד בבלגיה, גם לא הרוויח שם הרבה כסף: "סבלתי מפציעה בשריר הירך, קרע וניתוח והיעדרות של מספר חודשים, שהביאו לשובי לישראל. היו"ר אריה זייף ז"ל הוביל מהלך להחזרתי, קיבלתי חוזה כספי סביר ביותר".
כשמדברים על פתח תקווה, אי אפשר שלא להזכיר את משחקי הדרבי. אחד שזכור לו במיוחד התקיים ב-1986: " ניצחנו 2:3 משני שערים של דורון רבינזון ואחד של עודד מכנס, זה היה אחד המשחקים הכי גדולים שלנו".
יש גם סיפור צבעוני מדרבי הגביע ביום החתונה שלך עם נירית.
"הוגרלנו בשלב שמינית הגמר נגד הפועל פתח תקווה, משחק שהסתיים ב-0:0. משחק הגומלין נקבע ליום החתונה שלי עם נירית, 31/3/1987. גם הוא נגרר להארכה, שוב 0:0 והפעם פנדלים. החמצתי פנדל יחד עם עוד שניים מחבריי, עפנו מהגביע. הגעתי לאולם במלון הילטון יחד עם האורחים, לא הספקנו אפילו לעשות תמונות חתונה מקדימות".
בנבחרת ישראל הייתה לו רק הופעה אחת, ב-1986 נגד סקוטלנד ברמת גן. "היה קשה אז להיכנס להרכב, בו שיחקו בקישור אורי מלמיליאן ומשה סיני".
למשחקי מכבי פתח תקווה הוא כמעט לא מגיע: "מאז הפרישה אני בא רק למשחקים בודדים של הוקרה או הזמנה של חברים. אני חולה כדורגל, רואה המון באירופה, אבל בארץ רק דרך מסך הטלוויזיה".
היה לך תפקיד אחד אחרי הפרישה – היית העוזר של אלי אוחנה בבני יהודה.
"כן, וזו התקופה שהספיקה לי כדי להבין שאני לא רוצה לעסוק בזה יותר. המשפחה שלי נפגעה גם, לא ראיתי שם את העתיד שלי".
