זה קורה כמעט בכל תחילת ספטמבר בשנים אי זוגיות, בהנחה שהכדורסל לא מפשל. ובדרך כלל הוא לא. פעם זה היה בשלישי, פעם במוצ"ש והשנה בראשון. כששתי נבחרות הכדור חופפות זמן מסך או משחקות אחת אחרי השנייה בערב הכי פטריוטי שיכול להיות לספורט הישראלי (חוץ מאשר מדליות אולימפיות וניצחונות שמקפיצים את הזקפה הלאומית).
כשהעורך התקשר וביקש טור צבע גם על הכדורגל וגם על הכדורסל, ידעתי שאני בצרות. הרי גם ככה לא היתה לי תוכנית סדורה כיצד לצלוח את השעתיים הללו. האם להתמקד בכדורסל המבטיח מתוך תקווה שלפחות הוא יספק את הסחורה או להידבק למנטרת הכדורגל הקלישאתית ולאסוף חומרים לטרגדיה שתבוא בעקבות המשחק. אחרי מחשבה קלה החלטתי להיות חיובי. להתחיל עם הכדורסל, לעבור לכדורגל כשיתחיל, ולחזור לרבע האחרון של הכדורסל בהנחה שיהיה שקול. בכל זאת, הענף הכי פופלארי בעולם וכו'.
- אדלשטיין דמע בסיום: "אני גאה לאמן את הנבחרת הזו"
- עמדה במשימה: הנבחרת סיימה ב-0:0 מול וויילס
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
המציאות היתה מורכבת יותר. הפתיחה הדורסנית של אליהו מקל ואוחיון, השאירה אותי מהופנט מול המסך. איפה אדלשטיין החביא את זה בשמונת משחקי ההכנה? משחק ריצה שהזכיר את הימים יפים (אולי לא סתם בשני המשחקים קלעה הנבחרת דווקא 79 נקודות), הגנה אגרסיבית ובעיקר הקרבה שהזכירה לפינים שלפני שהם גילו את אחיהם הוויקינגים האובדים בצפון אמריקה, הם היו מקבלים 20 הפרש בכל מפגש מולנו. אם או בלי ד'אור פישר.
פישר שומר. הופיע שוב ושוב (AFP)
בינתיים החל בקרדיף המשחק ואני עוד תקוע בכספי ולימונד רצים ל-18 הפרש. כשכבר עברתי לשם, בדקה החמישית בערך, עמיחי שפיגלר ומוטי איוניר נשמעו כאילו הם כבר בדקה ה-40. עייפים, מיואשים ולא מאמינים שיש עוד 86 דקות לעסק הזה. אבל ככל שחלפו הדקות החבר'ה של גוטמן יצאו מההלם והרחיקו את הוולשים משערו של מרציאנו הנפלא.
בינתיים הסלולרי אותת שהמחצית השנייה במונפלייה נפתחה והפינים מקזזים ביתרון. נשארתי כמובן לוודא שהנבחרת לא סופגת שוב בזמן הפציעות כמו בסמי עופר, ואחרי עוד סדרת בזבוזי זמן מפוארת של שחקן ישראלי כלשהו, זפזפתי חזרה לכדורסל. אלא שבמבט ראשון זה נראה כמו נשיונל ג'אוגרפיק, כשאת המסך כיסתה תמונת קלוז אפ של אוהד פיני צוהל עם מסכת זאב על פניו. הלוח שהופיע למטה בישר שהפער קוזז לארבע. לא יודע איך, גם לא ממש מעניין. מה שחשוב הוא שכספי לקח את העניינים לידיים, לא ניסה להעיף שלשות אלא חדר לסל, הוציא זריקות עונשין חשובות וקלע באחוזים גבוהים. והנה, עוד סל ופאול של מקל והפער שוב ב-11.
בקרדיף עולים למחצית השנייה. הרבע הרביעי מתחיל, ישראל נאנקת אבל שומרת על היתרון בשיניים. זפזופ אחד קטן קרדיף מבהיר שלמרות החילופים של גוטמן – מה שהיה הוא שיהיה, ושכדורגל ישראלי אמיתי לא נראה על אדמת האי הבריטי הפעם. חוזרים לאדלשטיין. פישר המושמץ עם עוד בלוק אדיר והמתפרצת סוגרת סיפור. את אדלשטיין בוכה, הפעם מאושר (האמת – מגיע לו), פקששתי. חזרתי לוודא שניר ביטון וביברס נאתכו לא ימררו בסיום. עוד פנדל שלא נשרק, עוד שער שנפסל בגלל נבדל. פורטונה עבדה שעות נוספות בשביל גוטמן ובשבילנו, כדי שנוכל להמשיך לחלום.
חמד. נוגח אימתני (אודי ציטיאט)
ואז ממש לפני הסיום, התקפה ישראלית אמיתית ראשונה. הגבהה חדה מצד ימין ותומר חמד נוגח. השוער הודף בקלות. זו לא היתה נגיחה קלה, וחמד הוא וואחד נוגח, ועדיין המוח חושב אם הוא היה מתפקד באותן דקות את זהבי כחלוץ ולא באגף – מה היה קורה אז?
השופט הקרואטי הרחמן שורק לסיום, לכל הצהלות בכחול לבן. הוולשים בעצם כבר עלו, אבל אנחנו אלו שחוגגים. מוזר? חריג? אבל השורה התחתונה שלפעמים גם בלי ממש לשחק כדורגל אפשר להגיע למצב שבו ניצחון קטן על קפריסין בתוספת תיקו או ניצחון וולשי בבוסניה – ואנחנו בהצלבה. ותודה לפלאטיני על ההרחבה.
זה היה ערב מרתק. עם נבחרת אחת באמת איכותית, שאולי לא נתקלה עדיין באריות האמיתיים של אירופה, אבל עושה עד עכשיו את שלה בצורה המקסימלית. ומהצד האחר נבחרת מוגבלת, שבאה להרוס משחק אבל יוצאת בדיוק עם מה שתכננה. עכשיו רק שימצאו לאן נעלמו 22 מיליון השקלים בתקופה של אבי לוזון כיו"ר ההתאחדות, ואולי נגלה שעוד יש תקווה לענף. ובנימה אופטימית זו, כאן נסתיימו שידורינו. אליך יעקב.
מה דעתך על הכתבה?