חגיגות השמחה שלהם אמש (חמישי) לא היו המוחצנות והבולטות ביותר, אבל ספק אם ניתן היה למצוא בתוך ים האנשים המאושרים בארינה הרבה כאלה שהיו מאושרים יותר מיותם הלפרין וליאור אליהו.
שני הישראלים הבכירים של אלופת ישראל החדשה חגגו לא רק את הזכייה בתואר ההיסטורי בה היה להם חלק חשוב מאד. בין אם יודו בכך ובין אם לא, חגגו השניים (למרות משחק חלש מצדו של הראשון) גם ניצחון פרטי על מבקריהם הרבים בקרב כלל חובבי הכדורסל בארץ, בקרב אנשי תקשורת הספורט ולא פחות חשוב- בקרב האקסית שבעטה בהם ממש לא מזמן. כל אלה שנהנו ללגלג עליהם ולכנותם בכינויים לא מחמיאים כמו הרכרוכי או האיש עם הכוונת על המצח, נאלצו לצפות בהם אמש מניפים יחדיו צלחת ומקבעים את מעמדם כישראלים הבכירים בליגת העל המקומית.
את הגט הסופי מהקבוצה בה בילו את מרבית שנותיהם כשחקנים בוגרים קיבלו הלפרין ואליהו בקיץ 2013. במקרה של יותם היה מדובר בסיומה של מערכת יחסים מרובת עליות ומורדות. הגארד המוכשר שסומן כבר בגיל 15 כדבר הבא, כחולייה החדשה בשרשרת הנוצצת הכוללת שמות כמו ברקוביץ וקטש, היה אמור להוביל את מכבי ת"א שנים רבות כמו הראשון ולהפגין כדורסל קסום כמו השני. אבל מהקדנציה הראשונה שלו במדים הצהובים זוכרים לו האוהדים בעיקר את החצי שביתה איטלקית בה נקט בגמר הפליאוף של 2005 (שנבעה מאי קבלת דקות מתמשכת), ומהשנייה לא ישכחו לו את חמש העבירות שביצע בגמר מול חולון, כשרבים מהם משוכנעים שנבעו מרצונו לברוח מהמערכה. כשחזר ארצה אשתקד לאחר נדודים באירופה במטרה להתאחד עם המועדון בו גדל כבר קיבל כאמור את הכתף הקרה הסופית, ומשם הדרך ליריבה הגדולה כבר הייתה קצרה.
אליהו. מעולם לא הוכתר לנסיך (עדי אבישי)
ליאור אליהו, בשונה מחברו, מעולם לא סומן כנסיך, ודרכו לצמרת הגבוהה הייתה יוצאת דופן כמעט כמו הזריקה המפורסמת שלו. כשחקן שלא נמנה על סגלי הנבחרות הצעירות (עד לעתודה) ונראה תמיד כעוף מוזר הפתיעה הצלחתו העצומה את אנשי הכדורסל. להבדיל מהלפרין שזכה לשריקות בוז צורמות כשהתארח בהיכל במדי קבוצה יריבה, זכה אליהו לאהדת הקהל הצהוב גם בשנת גלות ספרד שלו. אבל גם לו הראתה האלופה היוצאת את הדרך החוצה באותו קיץ גורלי, כשהציעה לו חוזה מופחת בעקבות עונה בינונית ואובדן האליפות למכבי חיפה.
הביקורות שניתחו על השניים לאורך הקריירות שלהן היו לא פחות מקטלניות. במקרה של הלפרין הן התמקדו בחוסר מנהיגותו, באופיו הרך ובנטייתו לברוח מאחריות ברגעי ההכרעה, בה ניתן היה לחזות גם אמש. דוגמאות הפוכות (סל הניצחון המפורסם במדריד, לא מעט משחקים טובים במדי הנבחרת) נשכחו מלב ,ואין ספק שגם להופעתו החיצונית הנערית ולקולו השונה הייתה השפעה על תדמיתו הכללית ככדורסלן
אליהו. תנועה ללא כדור וניידות (עדי אבישי)
אליהו ספג ביקורת שהתמקדה במשחק ההגנה שלו, הבינוני לדעתם של אוהביו והשערורייתי לגרסתם של אלה שפחות. בכל מקרה, פרידתם של השניים ממכבי לא התקבלה כרעידת אדמה בכדורסל המקומי, ואוהדי הצהובים היו רחוקים מלעלות על בריקדות. נהפוך הוא – בעונה הקודמת נדמה היה כי ההחלטה של דייויד בלאט ו/או הנהלת קבוצתו בנוגע לצמד הייתה נכונה ביותר. בעוד שמכבי מסיימת את העונה עם כל תואר אפשרי כולל החשוב מכולם, ירושלים בהנהגת השניים עברה עוד עונה מוצלחת שהסתיימה בהתרסקות המסורתית ברגע האמת. ההפסד בסדרת חצי הגמר (3:1) למכבי חיפה שכיוונה באופן מובהק את מהלכיה ההתקפיים לכיוונם של שני השומרים הבינוניים, יחד עם פציעתו של אליהו במהלך הסדרה היו בבחינת הוכחה נוספת לחוסר יכולתם של הלפרין ואליהו לסחוב על גבם קבוצה עד הסוף. הכיוון לא השתנה גם בגמר הגביע העונה בו הובסה ירושלים על ידי מכבי בעוד הופעה דהויה של השניים. אבל מאז אותו ערב צהוב ועד לחגיגת הענק האדומה אמש משהו השתנה. ולא, לא מדובר באופי או ביכולת של הלפרין ואליהו. מדובר במערכת ובשחקנים שמסביבם.
לצדן של הביקורות (המוצדקות לפחות בחלקן) חשוב לא להתעלם גם ממספר עובדות. הלפרין ואליהו הם מבכירי הכדורסלנים הישראלים בעשור האחרון, עם נתונים סטטיסטיים נאים, תארים מעבר לים (ליותם בסלובניה ולליאור בספרד) ותרומה גדולה לנבחרות ישראל מדי קיץ. הסיבה שלמרות כל אלה לא זכו השניים עד כה להכרה לה הם ראויים נעוצה לדעתי בעובדה שציפו מהם תמיד למה שאין, ולעולם כנראה לא יהיה להם. מהלפרין ציפו שיפגין דומיננטיות ווינריות בסגנון ברקוביצ'י/גורדוני/קטשי, שמבנה האישיות שלהם שונה לחלוטין משלו וששיחקו כמובן בעידן של הרבה פחות זרים.
אליהו השתלט במכבי על עמדה 4 בשנים בהן הפכה לאחת הקריטיות ביותר בקבוצות הצמרת של היורוליג. הצבתו של שחקן ללא יכולת קליעה מחוץ לצבע (ובוודאי מעבר לקשת) וללא יכולות הגנתיות מספקות בעמדה זו הפכה לפריבילגיה גדולה מדי עבור קבוצה בסדר גודל של מכבי, והציפיה לשדרוג מצדו של הפורוורד בתחומים אלו לא התממשה, ממש כמו התקווה חסרת התוחלת לשינוי מסוים בפני הפוקר ובאופי הסגור שלו.
הלפרין. פיתח עם אליהו משחק פיק אנד רול ברמות שאראסיות (עדי אבישי)
אז מה נשתנה בתקופה האחרונה? הרי כבר בעונה הקודמת בירושלים סיפקו השניים מספרים יוצאים מן הכלל שלא הניבו תואר כלשהו. החלק הראשון בהצלחתם של השניים העונה ובעקבותיה גם הצלחתה הגדולה של הקבוצה, נעוץ בהתמקדות, שלהם ושל הצוות המקצועי של ירושלים, במה שיש להם ולא במה שאין להם, ויש להם לא מעט. ראשית, מדובר בשניים מן השחקנים האינטליגנטיים ביותר שיש לכדורסל שלנו להציע. משחק הפיק אנד רול שלהם התעלה השנה לרמות סמי שאראסיות, כשגם יכולות המסירה הגבוהות שלהם במגרש הפתוח הניבו אינספור נקודות קלות כמעט מדי משחק. יכולת הקליעה של יותם, התנועה ללא כדור והניידות של אליהו הופכים אותם לכלי נשק קטלניים בקנה מידה מקומי ואת קבוצתם לרמה בפני עצמה לעומת הקבוצות שאינן הצהובים.
הצעד השני בדרך להצלחה היה הקפתם בשחקנים בעלי אותן התכונות החסרות להם בדיוק. דונטה סמית, המומחה לווינריות מספר 1 בליגה שלנו בשנים האחרונות הובא על תקן שחקן ה-MONEY TIME (וגם על תקן האיש הרע), טיווין מקי האפור אך המנהיג והקשוח הוצמד ליותם בקו הגארדים ואילו לאליהו הוצמדו גפני ההגנתי ותומפסון היעיל. התלכיד שנוצר עזר לקבוצה לנצל כמעט עד תום את תכונותיהם הטובות של הלפרין ואליהו ולצמצם עד למינימום את השפעת חסרונותיהם. הצעד השלישי והלא פחות חשוב בה נקט מועדון הכדורסל הירושלמי מיום כניסתם של השניים בשעריו היה הרעפה בלתי פוסקת של אהבה עליהם. אין מה לעשות, לא מדובר בשני S.O.B'S אלא בשניים שהם רגישים וגם חכמים יותר. החיבה הגלויה לה זכו (גם בתקופות פחות מוצלחות) עשתה להם רק טוב, ואת התוצאות ניתן היה לראות היטב בשטח.
עדיין, יש שיקראו לזה אליפות עם כוכבית, יטענו שבמפגש עם מכבי היו צצים שוב אותם שדים שגרמו לשניים להיחנק בעבר, ויביאו לראייה את היכולת של יותם מאמש ואת זו של ליאור באירופה העונה. אבל להם, כמו לשאר אנשי קבוצתם, זה לא ישנה יותר מדי , ובצדק. יותם הלפרין וליאור אליהו ראויים לאליפות הזו בדיוק כמו המועדון אותו הם מובילים, וזכאים אפילו לאותה תחושת "הראינו לכם" שהם חשים ללא ספק. אבל בכדי להסיר גם את אותם ספקות אחרונים, עליהם לסחוב את קבוצתם לעונה גדולה נוספת בזירה המקומית ולא פחות חשוב מכך- לעונה המוצלחת בזירה האירופית. במידה וקבוצתם תמשיך לנהוג בהם בחוכמה כמו בתקופה האחרונה, אין שום סיבה שזה לה יקרה. מכל מקום, הגיע הזמן לתת כבוד לצמד מניפי הצלחת. לא, לא בגלל שהם מיקי ברקוביץ' או עודד קטש. בגלל שהם יותם הלפרין וליאור אליהו.
מה דעתך על הכתבה?