הדרך הביתה: נבחרת אנגליה שוב מפנטזת על זכייה במונדיאל

אמפתיה, יושר ונחישות- אלו הן שלוש התכונות המאפיינות ביותר את מנג'ר נבחרת אנגליה, גארת' סאות'גייט, שגרמו לציבור ברחבי המדינה להתאהב בדמות שמובילה כעת את הנבחרת הלאומית לטורניר הגדול השלישי שלו על הקווים. הגעה לגמר ראשון מאז הזכיה במונדיאל במגרש הביתי בוומבלי ב-1966 והעפלה לחצי גמר המונדיאל האחרון היו נקודות ציון קריטיות ומרשימות שעל הנהגתן סאות'גייט רשום, אבל יתכן כי הרגע המיוחד שאפיין את סאות'גייט- האדם, ראשית כל- קרה על כר הדשא לאחר הניצחון בבעיטות ההכרעה מאחד עשר מטרים נגד קולומביה שסייעו לשלושת האריות להעפיל לשלב רבע הגמר, כשלראשונה בתולדותיה אנגליה ניצחה בדו קרב פנדלים במסגרת הגביע העולמי. בזמן שהצוות המקצועי והשחקנים החלו בחגיגות לאחר שגברו על היריבה הדרום אמריקאית שבעיקר תסכלה אותם לאורך כל שלבי המשחק, סאות'גייט התהלך על כר הדשא חדור מטרה על מנת לאתר את מתיאוס אוריבה, השחקן הקולומביאני שהחמיץ את בעיטת האחד עשר מטרים עבור נבחרתו, ולנחם אותו. זה לא היה אקט מקרי של סאות'גייט, דמות מחושבת ומאופקת שנוטה שלא להחצין רגשות יתר על המידה, אלא מהלך עם משמעות עמוקה של הזדהות ורגע אחדות נדיר. 22 שנים קודם לכן, היה זה המנג'ר עצמו, דאז שחקן צעיר נטול הילה, שהחמיץ את בעיטת האחד עשר מטרים ביורו 1996 באצטדיון הלאומי, החמצה שעלתה לאנגליה בהזדמנות להעפיל לגמר אליפות אירופה ולעשות צעד נוסף בדרך לסגירת מעל וזכיה בתואר משמעותי לאחר שלושים שנות יובש.

ההעפלה לשלב חצי גמר המונדיאל ברוסיה לפני ארבע שנים הוגדרה כמוצלחת עבור שלושת האריות, אולם לצד התחושה כי הנבחרת הלאומית הצליחה לשדרג עצמה מבחינה מקצועית (במיוחד לאחר יורו 2016 הכושל תחת רוי הודג'סון, שהסתיים עם הדחה מביכה נגד נבחרת איסלנד), צצו קולות רבים של ביקורת מן הבית על כך שהדרך לארבע הגדולות הייתה רצופה בהגרלת משחקים קלה יחסית על הנייר ועל אף זהות היריבה בחצי הגמר, קרואטיה, הנבחרת הלאומית הייתה צריכה להפגין בגרות רבה יותר, לשמור על היתרון המוקדם ולהעפיל לגמר נגד צרפת. אליפות אירופה האחרונה, שנדחתה בשנה בעקבות פרוץ משבר הקורונה, נפרשה על פני מספר מדינות מארחות ברחבי היבשת ועל אף ההעפלה לגמר (שנערך שוב באצטדיון הלאומי), תחושת אכזבה התחזקה במולדת הכדורגל לאחר ההפסד לאיטליה. בזמן שהרעיון המקורי לקיים טורניר גדול אירופי לראשונה במספר ארצות נתפס ראשית כייחודי ומרגש, התחושות בשטח לימדו בעיקר על סיוט לוגיסטי (שהתעצם בשל מגבלות הקורונה השונות שהוטלו) כשהאוהדים והנבחרות נאלצו לגמוע אלפי מיילים מיעד ליעד. פרט לשלב רבע הגמר בו הנבחרת האנגלית גברה בקלילות על אוקראינה 0:4 ברומא, שלושת האריות קיימו את כל משחקיהם בחצר הביתית, נהנו מתמיכת אוהדיהם ורעננות מקסימלית והציפיה הלאומית הייתה לסיים את המלאכה ולזכות באליפות אירופה לראשונה אי פעם.

קמפיין ליגת האומות שהסתיים לאחרונה לא רק שהוגדר ככשלון מקצועי, כאשר בסיומו אנגליה נשרה לדרג השני, אלא בעיקר העצים את סימני השאלה לעד כמה הנבחרת מסוגלת שוב להגיע לרגעי ההכרעה ואף חשוב מכך- כיצד שחקניו של סאות'גייט יכולים לעשות את הצעדים החסרים כדי לגבור על הנבחרות הטובות בעולם ברגעי האמת ולהגיע לארץ המובטחת- זכיה בטורניר גדול- לראשונה מזה קרוב לשישים שנות המתנה מתישות. לאחר ההפסד בחוץ לאיטליה בקמפיין ליגת האומות- שסימל את המשחק החמישי ברציפות ללא ניצחון עבור הנבחרת- חלק ניכר מהאוהדים שליוו את אנגליה למשחק המטירו שריקות בוז צורמות על סאות'גייט ושחקניו בעת ירידתם מכר הדשא באצטדיון סן סירו, מביעים בקולניות את אכזבתם מעוד הופעה מתסכלת ומטילים ספק גלוי בסיכויים של אנגליה להיאבק עם הנבחרות הדומיננטיות שעתידות לתת את הטון בקטאר בחורף הקרוב.

המנג'ר עצמו לקח אחריות על עוד הופעה נטולת תכלית, אך הדגיש שבעיניו חוסר ההצלחה בקמפיין ליגת האומות לא עתיד לנבא על כישלון עתידי בגביע העולם ועל מעמדו כאיש שעתיד להוביל את אנגליה לטורניר גדול נוסף: "אני יודע שנספוג ביקורות על הקמפיין האחרון שלנו ובצדק אבל במקביל אני חושב שכן, אני אני האדם הנכון לאמן את הנבחרת במונדיאל, זאת הדרך הנכונה ובעיקר- היציבה", הדגיש ואף מצא זוית חיובית לקמפיין הכושל האחרון, "בעבר הרחוק כנבחרת קיימנו סדרת משחקי ידידות מוצלחים לפני טורניר גדול והגענו עתירי בטחון מופרז שלעתים אף פגע בנו.

העובדה שעכשיו לא רק שאנחנו יודעים שאנחנו פגיעים, אלא בעיקר יודעים מהם איזורי הנוחות שלנו והיכן בדיוק עלינו להשתפר, מבחינתי זה חלק חשוב מתהליך הכנה בריא לטורניר ארוך ומוצלח", הסביר. סגנון המשחק של סאות'גייט, שנחשב שמרני ונטול סיכונים, מעלה תהיות מן הבית לעד כמה המנג'ר באמת מפנים כעת עד כמות הכשרון שקיימת בסגל הנוכחי שלו ובעיקר, עד כמה יש לו את היכולת להפיק מהם את המקסימום. 'דור הזהב' של אנגליה בעבר שכלל שמות כמו וויין רוני, סטיבן ג'רארד, פרנק למפארד, פול סקולס,דייויד בקהאם, ריו פרדיננד, ג'ון טרי ואחרים נחשב לדור יוצא דופן וייחודי באיכות העולמית שהיה קיים כמעט בכל עמדה, אך עיקר הטענות לחוסר ההצלחה המשווע שלהם להוביל את הציפיות הלאומיות לניצחונות בפועל על כר הדשא עסקו במחנאות העצומה מקבוצותיהם השונות שחילחלה עמוק לחדר ההלבשה והפרה את האיזון הרגיש הנדרש בנבחרת הלאומית. טענה נוספת בקרב התקשורת והקהל האנגלי עסקה בעובדה ששחקני אנגליה היו זקוקים למנג'ר על שיידע לנתב את הכשרון האבסולוטי להצלחה לאומית, אך גם מינויו של אחד מגדולי המנג'רים בהסטוריית הכדורגל האירופי אי פעם, פאביו קאפלו, לא סייע להצלחת הנבחרת ולמעשה ניפצה את הטענה שעדר השחקנים הנדיר היה זקוק לרועה מנוסה שיוביל אותם להצלחה בין לאומית.

פרט לעמדת הבלמים, שנחשבת כעת לעקב האכילס של שלושת האריות בגרסה הנוכחית, הסגל וההרכב המסתמן של סאות'גייט מציע רעננות לצד ניסיון, איכות לצד איזון, כאשר גם השוער ג'ורדן פיקפורד (ששאלת מעמדו צצה באופן קבוע לפני תחילתו של כל טורניר גדול) נחשב לאחד מעמודי התווך של הנבחרת ובפועל תמיד הצליח לספק את הסחורה כשנקרא לדגל הלאומי. חוליית ההתקפה של שלושת האריות נחשבת לאחת האטרקטיביות בטורניר כולו וכוללת שחקנים מרגשים בהובלתו של הקפטן הלאומי, הארי קיין, לצד שמות כגון פיל פודן, בוקאיו סאקה, ג'ק גריליש ומרכוס ראשפורד כאשר המנוע ולב ליבו של הקבוצה, חוליית הקישור, מציע משב רוח צעיר ומבטיח בו זמנית, בדמותם של ג'וד בלינגהאם, דקלן רייס ומייסון מאונט. אולם אם בימי שגרה ההצלחה שהנבחרת השיגה בשני הטורנירים האחרונים הייתה גורמת למשב אופטימיות משמעותי בקרב מרבית אימפריות הכדורגל העולמיות טרם יציאה לטורניר משמעותי נוסף, לא אלו פני הדברים במולדת הכדורגל כעת. למרות הגרלת בית מוקדם סבירה יחסית שכוללת מפגשים עם איראן, ארצות הברית (שכבר הצליחה לתסכל את אנגליה במונדיאל בדרום אפריקה ב-2010) ודרבי נגד יריבה בריטית בדמותה של וויילס השכנה, התחושה העיקרית של ציבור אוהדי הכדורגל טרם שריקת הפתיחה בקטאר היא אי נוחות פומבית, שנובעת משילוב של צניחה דרמטית באמון הקהל בסאות'גייט לצד החשש כי ברגעי האמת כאשר שלושת האריות יפגשו בשלבי הנוק-אאוט יריבה איכותית בקנה מידה עולמי, המסע למונדיאל השביעי ברציפות בו אנגליה משתתפת יסתיים מוקדם מן הצפוי.

בתקופת אי יציבות פוליטית בה אנגליה מחליפה ראשי ממשלות בקצב בלתי נתפס ובעיצומו של החורף המקומי שידחוף את מיליוני האוהדים לפאבים המקומיים בתקווה להתחמם מן הקור שהחל לתת את אותותיו, חוסר הביטחון הכללי ששורר כעת בקרב אוהדי הנבחרת הלאומית עשוי להתחלף מן הרגע הראשון של בעיטת הפתיחה של שלושת האריות נגד איראן ב-21 בנובמבר. השיר המפורסם 'Football is coming home!'.

שהגיע לדציבלים חדשים לאורך שלבי היורו האחרון ונשמע באופן קבוע בקרב מחנה האוהדים האנגלי בפתיחתו של כל טורניר גדול, כבר החל להישמע באופן ראשוני בתחנות הרדיו המקומיות בימים האחרונים, רומז בגלוי לאוהדי הנבחרת הלאומית על כך שטורניר משמעותי נוסף עתיד להיפתח בקרוב. אנגליה הנוכחית תחת הדרכתו של גארת' סאות'גייט רחוקה שנות אור מהכותרות שעטפו את 'דור הזהב' שכשל שוב ושוב להוביל את הנבחרת לשלבי ההכרעה, אולם בהיבט החיובי, הגרסה העדכנית של שלושת האריות מציעה חדר הלבשה מאוחד, חזית מגובשת וסגל שחקנים מנוסה בטורנירים גדולים שינסה ליצור מומנטום חיובי לאורך טורניר אינטנסיבי שנערך באופן ייחודי בעיצומה של עונת משחקים פעילה. השאלה הפופולרית, 'האם הכדורגל ישוב הביתה?', אשר נשאלת באופן קבוע טרם תחילתו של כל טורניר משמעותי צצה כמובן באופן יומי בקרב אוהדי הכדורגל באנגליה שחולמים על עשיית צעד קטן ומאתגר נוסף בשלבי הנוק-אאוט. לאחר ההגעה לשלב ארבע הגדולות במונדיאל האחרון, העפלה לגמר אליפות אירופה לפני פחות משנה וחצי, הפנטזיה האנגלית כעת היא על סגירת מעגל רומנטית שתסתיים בזכיה בגביע העולם הקרוב והחזרת הכדורגל הביתה לראשונה מזה קרוב לשישים שנות המתנה ארוכה ומלאת אכזבות.