ואף על פי כן נוע ינוע: הסיבות להתרגש בכל זאת מהמונדיאל בקטאר

מה לא נאמר על המונדיאל בקטאר? שהזכות לארח אותו נקנתה בכסף, שהמארחת היא מדינה שזכויות אדם אינן נר לרגליה, שאלפי פועלי דחק זרים מצאו את מותם במהלך ההכנות הבהולות לקראתו – ובכלל, שהוא מתקיים בחורף, כך שהשתנו סדרי בראשית – והכל למען אירוע שמיועד למעגל ההיקפי של אוהדי הכדורגל, כלומר – לא לאלה מבינינו שאוהבים את המשחק באמת, שחיים משבת לשבת.

אין עוררין לגבי תקפות הטענות, אבל זה המקום לשאול מה אומרת ההיסטוריה על המונדיאל בארגנטינה, שבו לא רק נוצלו המשחקים כדי להוציא להורג את המתנגדים לחונטה הצבאית השלטת, אלא גם ההעפלה של הנבחרת הזוכה למשחק הגמר – עם כל הכבוד למריו קמפס ולאוסי ארדילס – נקבעה לכאורה באמצעות "דיל" (ניצחון 0:6 על פרו)?

מה נאמר על אולימפיאדת בייג'ינג 2008, שבמסגרת ההכנות לה הוחרבו שכונות שלמות כדי לפנות מקום לתשתית האצטדיונים והתחבורה, במדינה שממילא לא מקפידה על זכויות אדם? ואם כבר זכויות אדם הן מבחן לאירוח טורניר ספורט גדול, מה נגיד על אולימפיאדת החורף בסוצ'י או על המונדיאל הקודם – שני האירועים ברוסיה של פוטין, אולי המנהיג המסוכן ביותר לשלום העולמי מאז מלחמת העולם השנייה?

נדמה לי שאחרי החרם הכפול על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 ועל אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984, הבינו הכל שלחשבונות הפוליטיים אין סוף. נכון, אירוח של אירוע בינלאומי גדול, בין אם מדובר על אירוע ספורט או תרבות, מיטיב עם תדמית השלטון ומנוצל על ידו למטרות יח"צ, זה תקף לא רק כשקטאר, מדינה תומכת טרור, מארחת את המונדיאל, אלא גם כאשר ישראל – מדינה שמתוארת על ידי רבים בעולם כמי שאחראית לפשעי מלחמה, מארחת את האירוויזיון. מישהו אמר BDS או רוג'ר ווטרס?

אני מודה שחלק מהביקורת רלוונטית בהחלט, אבל בסופו של דבר גם בעולם הכדורגל (הכוונה לכדורגל המועדונים) זוכים תמיד החזקים והעשירים בתארים, עם מעט מאוד סטיות תקן מלסטר ועד לקריית שמונה. אז הכסף הגדול מנצח תמיד, עכשיו ספרו לנו משהו שעוד לא למדנו עם השנים.

נשארנו עם הטענה האחרונה, זו שכפתה עלינו פגרה באמצע החורף. דווקא עם זו אני יכול להזדהות: כמי שחי משבת לשבת, הערך המוסף של המונדיאל בעיניי היה תמיד בכך שהוא – ממש כמו אחיו הקטן, היורו – שרף לי חודש של פגרה והעביר אותי כמעט ישירות ממשחקי ההכרעה של העונה היוצאת (סוף חודש מאי) לסיבובים המוקדמים של המפעלים האירופיים שמתחילים כבר בשלהי יולי. את התענוג הזה הרסו לי הקטארים. נכון שיש כמה משפחות של פועלי בניין מבנגלדש שיש להן טענות קצת יותר עמוקות כלפי המארגנים, אבל הטענה שלי אינה לקטארים, אלא דווקא לפיפ"א שאפשרה את הזוועה הזאת, דווקא כשעונת הכדורגל העלתה הילוך אחרי מחזורי הפתיחה.

יחד עם זאת, חייבים להודות שיש לכך גם צד מעניין: כוכבים חדשים יזהרו בשמי הכדורגל העולמי רגע לפני חלון ההעברות של ינואר, כוכבים מוכרים ייפצעו – ובכלל: עונת הכדורגל באירופה תחל מחדש כש-2023 תצא לדרך.

המונדיאל בקטאר יהיה סוף הקריירה הבינלאומית של שני השחקנים הענקיים ביותר שדרכו אי פעם על דשא, לפחות מאז פלה ומראדונה, אבל אלה לא רק ליאונל מסי וכריסטיאנו רונאדלו שינסו לזכות בתואר היחידי שחסר להם. הדברים אמורים גם לגבי רוברט לבנדובסקי, קארים בנזמה, לוקה מודריץ' ואחרים – ששימחו אותנו מאוד בשנים האחרונות ועולים לטורניר הנבחרות הגדול האחרון שלהם. לא משנה איך תהיה ההופעה שלהם והאם יזכו בתואר הנכסף, מגיע להם שבסוף המשחק האחרון נעמוד כולנו ונמחא להם כפיים.

הייתי יכול להמשיך ולערום כאן טענות, לא רק נגד המונדיאל בקטאר אלא גם נגד המונדיאל בכלל: חלפו הזמנים שבהם היינו צריכים לחכות ארבע שנים בכדי לראות כוכבי כדורגל מברזיל וארגנטינה, חלפו הימים שבהם חגיגה של שידורים ישירים הייתה אירוע של פעם בכמה שנים. אנחנו בעידן שבו כל יום "ראשון גדול" בספורט1 מביא אלינו כדורגל מרחבי אירופה, לרוב ברמה גבוהה בהרבה מזו שנראה במונדיאל, עם אוהדים מחויבים בהרבה, לא אוהדי הנבחרות המנומסים (לרוב) והעשירים (שידם משגת לרכוש חבילת טיסה, מלון וכרטיסי כניסה למשחקים).

הטענה הזאת תקפה רק כאשר מניחים שהמונדיאל הוא אירוע לאוהדי כדורגל מושבעים – ולא היא. אם כבר, להיפך: המונדיאל הוא סוג של חופשה עבורנו, אוהדי הכדורגל האמיתיים. הזדמנות לקחת חופשה קצרה מהטירוף שמניע את אהדת הכדורגל שלנו לאורך כל העונה, להתרווח מול משחקים שבהם אנו צופים ניטרליים. ובינינו – גם אם הנבחרת "שלך" הפסידה והודחה, זה לעולם לא יכאב כמו הפסד בדרבי. כל דרבי.

אז מהו כן? הוא בעיקר סיבה למסיבה: לשבת מעל פלטת נקניקים ובקבוק יין (מתנצל, אבל הייתי מוכרח לעקוף את קלישאת הפיצוחים והבירה), לגלות כוכבים חדשים שאולי עוד יגיעו לבמות המקצועיות הגבוהות באמת של הכדורגל האירופי (וגם אם לא, נזכור אותם לעד, ע"ע טוטו סקילאצ'י), להתחבק בגולים גם עם החברים שפחות מבינים (מה אכפת לי לשמש כפרשן המומחה של החבר'ה?) ובעיקר לשמוח על הזדמנות לצאת מוקדם מהעבודה, לחמוק ממטלות מקצועיות או דומסטיות, להסביר לגברת (שוב!) מהו נבדל – ולהתמכר למשך חודש לחוויה שלא משנה כמה נימוקים (טובים!) נעלה נגדה, דבר אחד בטוח: בעוד חודש נצטער כולנו שזה נגמר.