זה הרגע לאהוב: שליחנו לקטאר על הסקנדלים במונדיאל

צפו בתקציר הניצחון של אנגליה על איראן: באדיבות כאן 11 – המשדר הרשמי של מונדיאל 2022. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם בעמוד המונדיאל של כאן.

לא יעזור להם, מעל המונדיאל הזה מרחפת העננה של קטאר, וקשה להשתחרר מהצל שלה. נשיא פיפ"א ביקש "לחזור לדבר על כדורגל", אבל בינתיים קשה להתרכז רק בעניינים על המגרש, כשקורה כל כך הרבה מחוצה לו. יום המשחקים השני של הטורניר התחיל עם פרשת סרטי הקפטן, וחשף את המציאות המעוותת שנוצרה בקטאר: ראשי נבחרות שרוצים לענוד סרט עם צבעי הגאווה והכיתוב "אהבה אחת", לכאורה מסר כל כך חיובי ואלמנטרי, הפכו לפצצה מתקתקת.

פיפ"א הזהירה את הנבחרות שחריגה מהתקנון תביא לענישה, כולל כרטיס צהוב לקפטן. עד עתה חריגה מתקנות הלבוש הובילה לקנסות כספיים בלבד, דבר שההתאחדויות היו מוכנות לספוג, אבל פיפ"א החריפה את המאבק ושלחה מסר ברור: אצלנו, על המגרש שלנו, לא תראו מסרים של שוויון. הנבחרות החליטו שכרטיס צהוב זה יותר מדי, ונכנעו. אף שחקן, במיוחד אם הוא בלם כמו קפטן נבחרת הולנד, לא רוצה להתחיל משחק מכריע כשהוא עם כרטיס צהוב. באותם רגעים ההחלטה נראתה יחסית סבירה, לפחות במונחים יבשים של ספורט: הכדורגל הוא עדיין הסיבה שלשמה התכנסנו, באנו לפה כדי לשחק ולנצח, את המאבקים נשאיר להזדמנות אחרת.

ללוח שידורי המונדיאל המלא

אבל ברקע כל הזמן הדהדו הסיבות למגבלות של פיפ"א, הכוח שמניע אותה. נכון, חוקי הלבוש של פיפ"א אוסרים שעל מדי הקבוצות יופיע כיתוב "לא הולם, פוגעני או פוליטי" – אבל עצם העובדה שצבעי הקשת ו"אהבה אחת" נתפסים כלא הולמים, פוגעניים או פוליטיים ממחישים את העיוות שבאירוח בקטאר, שרואה בזה מסר מתריס. זה ממחיש את הכניעה המתמשכת של פיפ"א לקטארים, ובעיקר את סדר העדיפויות שמאז ומעולם אפיין את הארגון: עם כל הכבוד לשוויון וזכויות אדם, יש פה הרבה כסף על השולחן.

בהמשך יושב ראש ההתאחדות של בלגיה גם סיפר שפיפ"א הורתה להם להסיר לחלוטין את המילה "אהבה" מהמדים של הנבחרת. כלומר, בעולם של פיפ"א וקטאר 2022, המילה "אהבה" הפכה לפוגענית. לעלבון. למונח פוליטי. כאשר מכריזים על מלחמה עיקשת על המילה "אהבה", התחושה היא שמישהו פה השתגע, ושכח לחלוטין את התפקיד שלו.

כמה שעות אחרי ההודעה העצובה הזאת נפתח המשחק בין אירן לאנגליה, והתשובה לפיפ"א ולקפטנים הגיעה במחווה המצמררת של שחקני נבחרת אירן, שבאופן מופגן סירבו לשיר את ההמנון כהזדהות עם מאבק החיג'אב במדינתם. המנון זה עניין רציני מאוד. זה תמיד רגע קלאסי באירועי ספורט, במיוחד במעמדי מדליות, וגם במונדיאל זה תמיד נחשב למעמד סמלי, טעון מאוד.

אוהדים אוהבים לראות את הפרצופים של השחקנים שלהם בהמנון. אלה דקויות שמתעכבים עליהן: העיניים העצומות, השירה הנרגשת, היד על החזה, הקול הרועד והצווחני של השחקנים שנשמע דרך המיקרופונים. זה תמיד המחיש את הפטריוטיות של השחקנים, את המחויבות שלהם, את הגאווה לייצג את המולדת. אבל האירנים שתקו.

קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר לדממה רועמת. הפה שלהם לא זז, אבל הזעקה נשמעת. הפנים קפואות, אבל הסערה מורגשת. לאט לאט התחיל רחש בקהל. הרי עוד לפני כן הייתה תהייה כיצד יגיבו השחקנים. הרי גם עליהם מופעל לחץ. גם הם חוששים. הדאגות שלהם הן קצת יותר מכרטיס צהוב, אלא על גורלם במדינה שלהם, לעתידם הכלכלי, לביטחון המשפחות שלהם. אבל הם שתקו. חלק מהקהל נעמד על רגליו והריע, אחרים שרקו בוז בכעס. הצלילים הרועמים לשתיקה המחישו את גודל המהלך. באותם רגעים, ההחלטה של הנבחרות האירופאיות לסגת ולהיכנע ללחץ של פיפ"א – נראתה פחדנית מתמיד.

נדרש הרבה אומץ לקבל החלטה כזאת, וזאת לא פעם ראשונה שזה קורה באירן. סעיד מולאי, הג'ודוקא האירני שיצא במחאה נגד ההחלטות האנטי ספורטיביות שהונחתו עליו, נאלץ לגלות ממדינתו, לעזוב את המשפחה, לשלם מחיר כבד. אין ספק שהשחקנים ידעו מה הם מסכנים. הם הבינו את ההשלכות. ובכל זאת, הלכו עם האמת שלהם, נקטו עמדה, ניצלו את המעמד כדי להביע דעה נחרצת, בידיעה שכל העיניים עליהם, מתוך הבנה שעכשיו זה הרגע לדבר, למחות, לזעוק.

המהומה המשיכה בסיום המשחק גם מחוץ לאצטדיון. אוהדים אירנים המשיכו בקריאות נגד המשטר, אחרים התעמתו איתם, מהר מאוד הצעקות הפכו לדחיפות ועימותים פיזיים. המתח הגדול המחיש לא רק את הסערה שמתחוללת במדינה, אלא עד כמה דרמטית הייתה נקיטת העמדה של השחקנים. רגע יפה של אחווה נרשם כשאוהדים אנגלים הצטרפו לקריאות המחאה של האירנים. כדורגל.

מונדיאל תמיד היה טורניר עם אנרגיות חיוביות. אלו לא משחקי כדורגל שמגיעים אליהם כדי "לקלל ולהתפרק", זה לא מקום של עימותים אלימים בין אוהדים יריבים, אין שנאה ואיבה, אנשים נוסעים רחוק כדי ליהנות, לפרגן, להיות חלק מחגיגה בינלאומית. כמה שעות אחרי ההחלטה של הקפטנים האירופאים, אנשי ביטחון בקטאר מנעו מאוהדים להיכנס לאצטדיון עם צבעי גאווה. יש מי שמודעים לחשיבות של האירוע, יש מי ששותקים מתוך אומץ, יש מי ששותקים מפחדנות. מה שבטוח, למרות כל הניסיונות שלה, פיפ"א מתקשה להילחם באהבה.