אגדה שהייתה באמת: 15 שנה לנס ז'לגיריס בדרך לפיינל פור

נס ז'לגיריס
נס ז'לגיריס | עדי אבישי

לרגל "סימפוניה צהובה", הסרט שמשחזר את עלילות מכבי ת"א ביורוליג ב־2004, רמי רוטהולץ חוזר אל מה שעבר לגיבורי האירוע בראש באותן שניות גורליות, כשבלאט ושמיר על הקווים כעוזריו של גרשון

(גודל טקסט)

על פי הבנתו של שמעון מזרחי, גור שלף לא היה אמור להיות על המגרש בשתי השניות שנותרו למשחק הזה. לקבוצה של שימון היה פסק זמן, בלגן על הקווים, שימון שם לב שגור שלף מתנתק והולך לכיוון קו החוץ. גור ידע מה התפקיד שלו, מה הולך לקרות ואיפה הוא צריך להימצא. הוא לא היה צריך שיגידו לו. שימון תפס אותו בגופייה וניסה לעצור אותו, שימון ניסה גם להסב את תשומת לבו של פיני גרשון לכך שגור על המגרש, איפה שהוא לא צריך להיות. גור התנער ממנו, הלך לעמדה שלו על קו החוץ מתחת לסל של הקבוצה שלו, והתחיל לנהל שם את העניינים, להזיז אנשים בתנועות יד; אתה תלך לכאן, אתה לכאן. זו סצינה שלקוחה מהסרט "סימפוניה צהובה" שהיורוליג הפיקו, 15 שנה לנס ז'לגיריס ולפיינל פור בתל אביב 2004.

שלף ייעד את הכדור לשארפ. טל בורשטיין עמד בקרבתו של שארפ. מהטווח הזה – מגרש שלם, לתוך ים של ידיים – בורשטיין הוא מטרה יותר נוחה משארפ. יש לו 20 סנטימטר על שארפ, שכלוא בקצה המגרש בין שני ענקים שגבוהים ממנו ב־40 סנטימטר. בורשטיין קולע מהשלוש, אפשר לתת לו כדור אחרון, בורשטיין אופציה. שלף ראה רק את שארפ, בורשטיין לא ניסה לכפות את עצמו על המהלך, נשאר נטוע במקומו וסיפק לשארפ חסימה. הוא כיבד את הטריטוריה שלי, שארפ נזכר, היינו חכמים.

דיוויד בלאט היה אחד משני עוזריו של גרשון. לצדו של בלאט היה דן שמיר. בלאט אמר בהזדמנות: "לכל אורך ההיסטוריה יש רגע מכונן אחד שממנו נוצרות אגדות, והרגע המכונן הזה לא בהכרח תוכנן או תוסרט או עוצב. זה רגע שפתאום משהו קורה. אפשר לקרוא לזה התערבות אלוהית. אפשר לקרוא לזה יסודות של שחקנים מאומנים היטב, אפשר לקרוא לזה הבנה של מרחב ונסיבות. לפעמים ההיסטוריה נתלית על רגע אחד, וזה בדיוק המקרה של המסירה והזריקה של דרק".


שחקני מכבי תל אביב מחבקים את שארפ. נס אמיתי בהיכל (עדי אבישי)

משחק לא יכול להיות גמור יותר מכפי שהמשחק הזה היה גמור, עד המסירה והזריקה. הסופיות שלו ניכרה בכל מי שהיה מעורב או צפה בו. האולם בית קברות. שאראס ירד מהמגרש בעבירה חמישית בשניות האחרונות, נתן משחק שלא יישכח, אבל הפסיד. שאראס הפסיד אחרי משחק הרואי שלו, עבר דרך הספסל המנצח, חיבק את המאמן, הצמיד נשיקה ללחיו, בירך אותו על העלייה לפיינל פור. אין יותר גמור מזה. רמי וייץ משדר את המשחק, מדבר כבר כמה דקות שדרוש נס. נס במובן התנ"כי. זו תפילת אשכבה.

פיני גרשון מסביר מקצועית למה זה נס. הוא מצביע על סדרה של שבעה או שמונה מהלכים אבסורדיים, שהתרחשו בכזאת סמיכות שאין להגדירה אלא כנס. 15 שנים אחרי כן הוא מפרט אותם במדויק, מפרק אותם אחד אחד ומסביר. על סמך ניסיונו והמוניטין שלו כמאמן, אין אפשרות שדברים כל כך מופרכים יתרחשו בכזאת סמיכות ובפרק זמן כל כך קצר, והנה הם מתרחשים לנגד עיניו, זה אחר זה: הוא בפיגור של שלוש נקודות, 2.2 שניות לסוף, יש לו פסק זמן, אבל אין כאן מה לתכנן. הוא יודע מי יוציא את הכדור, גור יוציא אותו, גם כי הוא לא יודע לקלוע, גם כי הוא מנוסה וקר ויש לו ידיים טובות. מעבר לזה אין לו מושג, אין לו שליטה, זה בין גור למי שיקבל את הכדור, אם הכדור יגיע אליו.


בלאט. אחד משני עוזריו של פיני גרשון באותה תקופה (אתר היורוליג)

שני מחוללי הנס, גור שלף ודרק שארפ, הם שחקנים משניים בקבוצה הזאת. עולים מהספסל. שארפ בתכיפות יותר גדולה. שלף לא תמיד קיבל את הדקות שלו, או שקיבל במשורה. שארפ קיבל את הדקות אבל לא את ההכרה. הוא נשכר כדי לבצע עבודות ושולם כפי שמשלמים לבעל מקצוע שמבצע עבודות. שלף ושארפ מבצעים עבודה כירורגית בשלמות שממצה את הנוכחות שלהם בקבוצה הזאת. בשביל זה הם קיימים. שלף נבנה על זה, הראש שלו תמיד מורם, הוא רואה את כל התמונה, קולט מהר יותר מה צריך לעשות.

מאית שנייה לפני כל אחד אחר הוא עושה את הפעולה הקטנה ־ גדולה שמביאה לניצחון במשחק. שכל, תגובה מהירה, תושייה, זה מה ששלף מביא איתו למגרש. לא מספרים, לא ממוצעים, לא קליעות, לא ריבאונד. הוא הגיע לקבוצה ב־98' מהקיבוצים, ב־99' עלה לגמר היורוליג, ב־2000 לקח את הראשון שלו, עלה לעוד פיינל פור, זכה בעוד שניים ברציפות, וב־2005 עזב את הקבוצה כי לא קיבל דקות. אבל לרגע הזה ב־2004 הוא הגיע מוכן. ולאחר שניער את שימון והלך למקום שלו מתחת לסל, הראש שלו עבד, הוא ראה אפשרויות. שחקן ספסל שמקבל החלטות אסטרטגיות. זה הטיפוס.


גור שלף. מסירה גורלית (עדי אבישי)

דרק שארפ ישרוד איפה שיפול. מכבי הביאה אותו ממגדל העמק בכסף שהוציאה מהקופה הקטנה שלה. משחקן עשירי הוא הפך לקפטן, דמות אגדית במועדון, מהגדולים שבשחקני מכבי לדורותיהם, תמיד מהספסל ובשכר מהנמוכים בקבוצה. שארפ היה גדול על הפרקט אבל גדול עוד יותר בחדר ההלבשה. מילה שלו הייתה שווה יותר ממילה של כל שחקן אחר, לא משנה מיהו ומה מעמדו. שארפ היה רוח המועדון בחדר ההלבשה, הגורם שקישר בין השחקנים למנהלים, כל שחקן שהגיע למכבי לווה על ידי שארפ כדי לוודא שהוא מבין לאן הגיע, במה מדובר ולמה הוא מחויב. זה התבקש ששלף ושארפ יהיו חתומים על המהלך הזה, הוא גילם את מי שהם, כאילו הבמה פונתה עבורם. כל הכוכבים נפלו, רק הם נשארו. עבור שניהם הנס הגדול הזה היה execution, לא יותר, מה שבכדורסל מגדירים ביצוע נקי של פעולה מתורגלת. זה אומר משהו על הקבוצה הזאת, אם זה מה שהעלתה מהספסל שלה. 


בלאט מחבק את גרשון אחרי הניצחון המדהים על הליטאים (עדי אבישי)

גרשון ובלאט, ביחד ולחוד, אימנו את מכבי ב־14 מתוך 16 העונות שבין השנים 1999 ו־2014. אלה המספרים היבשים של תקופתם: ארבע זכיות ביורוליג; שלוש הופעות בגמר הפיינל פור; הופעה אחת בחצי גמר פיינל פור. היו במכבי מאמנים שקדמו להם.

חמשת משתתפי הסרט – וויצ'יץ', בורשטיין, שארפ, באסטון ושלף – היו על הפרקט בדקות המכריעות. הם מדברים על שני המאמנים כעל אלה שעשו אותם. דיוויד הכין את הכלים, פיני הזיז אותם, הם חילקו ביניהם את התפקידים כפי שחילקו את התפקידים בין השחקנים, כל אחד יודע מה הוא עושה, מתי הוא עושה, כל אחד עושה את הדברים שלו. השחקנים מדברים על כימיה, לא על מוזיקה. בין שני מאמנים, בין השחקנים לבין עצמם, בין השחקנים למאמנים. כימיה ושכל.


שאראס ובורשטיין חוגגים עלייה דרמטית לפיינל פור (עדי אבישי)

על הנייר זאת לא הייתה קבוצה נוצצת. שאראס היה הסטאר האירופי היחיד שלה שהגיע עם קבלות; פארקר נצץ לעתים; באסטון היה יכול להיות אלכס טיוס בכל קבוצה אחרת; בלות'נטל היה שחקן שנה שנייה, ילד בלתי צפוי, מיידה שלשות חסר הבחנה; ניקולה וויצ'יץ' רק התחיל לבנות את עצמו, שנה שנייה שלו בקבוצה, לא מזמן החזירו אותו מצרפת. זאת לא הייתה הקבוצה הכי יקרה באירופה. שלף ושארפ היו שני שחקני ספסל שהגדירו אותה. פארקר אומר: "מי היינו בכלל בלי הזריקה הזאת, מי היה שומע עלינו?". בהרכב הזה מכבי התחילה לפרק קבוצות שיוציאו מתוכן עשרה שחקני NBA.

מתבקש לשאול אם אפשר לשחזר קבוצה כזאת על בסיס העקרונות שנבנתה. פיני גרשון חושב שכן. רק אם אתה בוחר את השחקנים שלך על בסיס אישיותם והאינטליגנציה שלהם ומסתכל מעבר ליכולות הנראות, לממוצעים ולמספרים, הוא אומר. מה שמביא אותנו לסקוטי ווילבקין.

זה היה המשחק האחרון של ארבידס סאבוניס בקריירה. נס ז'לגיריס התרחש בלילה שבו סאבוניס פרש מכדורסל. הוא ניצח את משחק הפרידה שלו. כשירד מהמגרש כמה שניות לפני סיומו, ההפרש היה בלתי מחיק. הוא בקושי גרר את עצמו על הפרקט אבל נתן משחק ענק כדי להביא את הקבוצה שלו למצב הזה. סאבוניס לא הפסיד אותו, גוסטאס וטאנוקה הפסידו. הוא ראה מהספסל. עד אז הוא חשב שראה כבר הכל בכדורסל.


טירוף בהיכל (עדי אבישי)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי