אחרי הופעת בכורה מעוררת כבוד באולימפיאדה, פרסמה היום (חמישי) רוכבת האופניים עומר שפירא פוסט ברשתות החברתיות ובו כתבה: "ומה עכשיו? תמיד אמרתי שרק להשתתף באולימפיאדה זאת לא אחת מהמטרות שלי. רציתי להיות פה כמובן, אבל רק בתנאי שאני יכולה לקחת חלק אמיתי ממה שקורה פה. להיות תחרותית, ולייצג את הדגל שלנו בכבוד. עשיתי את זה. התחרתי באולימפיאדה. לא רק השתתפתי. לא הייתי פה רק כדי לשרוד ולא רכבתי רק כדי לסיים. הסתכלתי על התוצאות של אתמול, ובאופן ריאלי ידעתי שפחות או יותר זה איפה שאני עומדת.
"אם אני מסתכלת על התמונה הגדולה עוד יותר, אני האישה הישראלית השניה בהיסטוריה שמשתתפת באולימפיאדה באופניים, שזה אחד מענפי הספורט העיקריים והגדולים בעולם. עמדתי בכל המטרות שהאיגוד והוועד האולימפי הציבו. ובכל זאת, באופן מוזר, הרגשתי ריקנות, תחושת החמצה ואכזבה, מלווה בהקלה שזה נגמר, ובאופן מוזר עוד יותר – מלאת מוטיבציה. תוהה לעצמי…לאן אני ממשיכה מכאן?
"זה ענף כל כך תובעני. שעות של אימונים, התמודדות עם תנאי מזג האוויר קיצוניים, התמודדות עם תחושות גופניות, התמודדות עם פחדים, עם תחושת שייכות, עם מהירות, טקטיקה, טכניקה פיזיקה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, תזונה, שינה, וויתורים חיים אישיים ומשפחה. נשמע נורא אה? אז למה אני מאוהבת בדבר הזה ומאוהבת בחיים שלי ומאוהבת בתהליך ובדרך ובהתקדמות ומאוהבת בכשלנות בדיוק באותה מידה כמו שאני מאוהבת בהצלחות?
"ואם זה כל כך תובעני, האם אפשר לשלב את זה עם דברים נוספים בחיים? כי אין לי ספק שאני רוצה עוד דברים. אני רוצה אימהות ואני רוצה לטפל ולעזור לאנשים (צריכה עדיין לחשוב באיזה תחום) ואני רוצה לקום בבוקר ולנשום עמוק ולאכול קרואסון חם עם ריבה וקפה עם חלב בלי לחשוב על שומן וקלוריות. ואני רוצה בית גדול עם חלונות גדולים ומטבח ענק שיכול להאכיל 30 אנשים כל יום (תודה אימא על הדוגמא).
"אבל האם מתישהו התחושה שדי, שמספיק, שזה הזמן לכל הדברים האלה תגיע? או שהטבע שלנו כספורטאים זה להמשיך עד שנכבוש את כל הפסגות? אין לי תשובות לכל אלה עדיין, אבל יש לי את עצמי, בטוחה בעצמי מאי פעם שיש לי יכולת לעשות כל מה שרק אבחר, ורק לגדול מכאן. תודה לכולם על הודעות, תמיכה, אהבה".
מה דעתך על הכתבה?