"רב האנשים שיודעים שאני מגיעה מהאגרוף התאילנדי לא צפו בקרב אחד בחייהם או מבינים באמת מה הענף הזה. אני יודעת שמדובר בספורט לא מוכר, אז אנשים לא מודעים אליו. זה בסדר גמור." במילים האלה פותחת נילי בלאק, אלופת העולם שש פעמים מאז 2013 במשקל של עד 60 ק"ג, את הראיון עם ספורט1.
היא מגיעה לשיחה בטון מעט מגונן על הספורט שלה, שבארץ לא מוכר בכלל. אגרוף תאילנדי, לעומת ענפים ספורט אחרים, שייך לקטגוריית "הענפים הלא אולימפיים" שבישראל משתייכים להתאחדות איל"ת, ולכן אין לו אירוע ענקי שכולם מודעים אליו פעם בארבע שנים- דוגמת המשחקים האולימפיים. בתור התחלה, היא נשמעה בעיקר נחושה לשנות מציאות שקיימת ומוסיפה, "השאלה היא אם רוצים לדעת או לא. אנחנו נמצאים בעידן שיש יוטיוב ואפשר לצפות בקרבות. זה לא בלתי אפשרי. כן, לרוב אומרים לי שאם לא אני לא היו שומעים על הענף הזה בכלל".
בלאק לא מתייאשת במסע השכנוע שלה על תפוצתו של הענף, שפסחה על ארץ ישראל, כמו ענפי ספורט רבים מפערי תרבות, למשל. "יש מדינות בעולם חוץ מתאילנד, בה הוא הענף הספורט הלאומי, שהענף פופולארי, כמו רוסיה וצרפת. בצרפת כל ערב קרבות משודר בטלוויזיה. הייתי שם לפני פחות מחודש וקרב שלי הועבר בשידור חי. שם דוגלים בענפי ספורט כאלה. בארץ הייתי משודרת רק פעם אחת ב-2017 בערוץ אגו טוטל במסגרת משחקי העולם (שהם כביכול המקבילים למשחקים האולימפיים ס.א) וזהו. הכי גדול שהגעתי בארץ היו הפעמים בהן זכיתי בפרסים בטקסים מסוימים וראיינו אותי. המאמן שלי, בני קוגן, אומר לי גם שבחו"ל אני יותר מפורסמת מאשר בארץ".
נילי בלאק עם מאמנה בני קוגן (יואב אלון)
מה עושים אם אין לכם אירוע שיא כמו המשחקים האולימפיים, אליו כולם נחשפים בדרך כזו או אחרת?
"לנו יש פשוט עולם אחר, שמקבל פחות חשיפה. אגב, גם אצלנו יש אליפויות עולם ואירופה. הבינו שכדי לקבל את החשיפה צריך לעשות משהו אחר, ובעולם לוקחים אולם ענק, כמו שבארץ יש את היכל מנורה מבטחים, מקימים זירה, מביאים שמות גדולים בענף של לוחמים ומוכרים כרטיסים. אנשים באים לזה. יש עכשיו ניסיון לעשות דבר כזה בארץ וחברת "זוטא פיי" כבר נרתמה לשמש כנותנת חסות. הפקת האירוע בעצם תביא מתחרים מהעולם ולא רק מישראל ונקווה שככה תגיע החשיפה לספורט הזה וללוחמים הישראלים".
בלאק, שתחגוג החודש 25, נולדה בארצות הברית למשפחה שומרת מסורת בבולטימור שבארצות הברית. "אבא שלי עם כיפה סרוגה, משפחה ציונית אנגלוסקסית. כשההורים שלי עלו לארץ הם רצו בכלל לעבור לרעננה, אבל משום שהמחירים אז היו יקרים, הם עברו לבית שמש. גרתי בשכונה שהייתה שייכת לקהילה האנגלוסקסית שרצו לשמור על הייחודיות שלהם. כשאמא שלי עוד הייתה בדת והייתה נשואה, היא הייתה עם חצאית ארוכה ופאה. אני נכנסתי לספורט בזכותה. כאישה דתייה, אמא התנדבה במג"ב. היא חיפשה משהו בשביל הגנה עצמית ומצאה את בני בירושלים. היא נסעה, לקחה אותי איתה ואני המשכתי את זה. למדתי בבית ספר דתי-לאומי ואחר כך באולפנה. הייתי חוזרת אחרי הלימודים, מורידה את החצאית ומחליפה למכנסיים ואת החולצה לגופייה כדי ללכת להתאמן. נהניתי בשני העולמות באותו שלב".
כשהוריה של בלאק התגרשו, מצאה הספורטאית מפלט בספורט כאשר באותה התקופה גם הייתה נמצאת בענפים אחרים כולל בנבחרת הפוטבול של ישראל. "המאמן שם היה דמות אבהית כשבתוך הבית יש צעקות וריבים. ניסיתי למצוא מקום לצאת מזה. בהתחלה הייתי ברחובות, בשכונה עם הילדים הפחות משפיעים לטובה. כשהספורט התחיל להיות יותר משמעותי בשבילי, ישר אמרתי "אני הולכת לאימון". זה נתן לי מסגרת, משמעת עצמית ועוד דברים שמשמשים אותי בחיים עצמם".
מצאה מפלט בספורט. בלאק בנבחרת הפוטבול של ישראל (אלבום פרטי)
איך אבא שלך מגיב לכך שאת מתחרה בשבת?
"הוא אומר לי שזה קידוש השם. לא רק הוא מגיב ככה, הרבה לא מבינים איך מישהי שבאה מבית דתי הגיעה לספורט. אמא שלי הייתה ספורטאית באמריקה בעצמה בהחלקה אמנותית עד שהתחרויות התחילו להיות בשבת והיא הבינה שהיא לא יכולה להמשיך. זאת הסיבה שאמא שלי עזבה את הדת. היא הרגישה חנוקה ושדברים נמנעים ממנה. אני לא יצאתי מהדת בעקבותיה, ואני עדיין מאמינה. בחו"ל פשוט זה יותר קשה. היו לי שנים שהקפדתי יותר ממה שהיום, אבל אי אפשר לומר שאני חילונית לגמרי. האם קיימים אצלי סימנים של דת עדיין? כן. אני מתפללת, מנשקת את המזוזה, יש עדיין קידוש בשישי. בלי זה, משהו חסר לי. כשאני בחו"ל, אין לי אווירת חג ושבת ומשהו חסר. זה מקשה עלי. אם יש בית חב"ד באזור בו התחרות נערכת או משפחה יהודית שמזמינה אותנו להתארח, אנחנו תמיד נעשה את המאמץ ללכת. זה חשוב לי בפן האישי. אנשים מופתעים לשמוע על העבר שלי".
איך בסופו של דבר בתקופה הזו בחרת באגרוף התאילנדי?
"זה קרה ב-2013, השנה הראשונה בה זכיתי בתואר אלופת העולם. למה דווקא אז? ב-2012, כשנערכו המשחקים האולימפיים בלונדון עלה בי הניצוץ והופיעה התשוקה להופיע בתחרות הזו גם. האגרוף התאילנדי היה הכי קרוב לכך משום שהייתה שמועה שבעתיד הוא יהפוך לענף אולימפי".
ככל שהשנים עוברות ואת שוב ושוב עולה על הפודיום כאלופת עולם (עשתה זאת שוב בשנים 2014, 2016-2019), יש עדיין התרגשות?
"תמיד. ככל שאני משתפרת מקרב לקרב, ככה גם היריבות שלי. הן תמיד לומדות אותי, את הטכניקה שלי והטקטיקה שלי. אני תמיד צריכה לשנות דברים ולהכניס עוד כלים לארגז שכבר קיים לי. אם אשאר ככה לאורך כל השנים, מישהי תבוא ותנצח אותי בקלות. כשצריך, אני שולפת את השינוי וכאן גם מגיע קרדיט לבני שיודע שצריך וכל הזמן משנה את החשיבה שלי ואת האימונים. נכון שיש לי שש מדליות זהב מ-2013, אבל אני לא רואה את עצמי בלתי מנוצחת. אני נהנית מהתהילה לתקופה מסוימת ואחר כך תולה את המדליה וחוזרת לדף נקי. אני מתחילה מההתחלה ומגיעה כאילו אין כלום מאחוריי, כאילו אני לא אלופת עולם. אם אהיה אדישה או עם האף למעלה, זו בעיה פסיכולוגית. זה יתפוס אותי. אני לא חושבת ככה".
נילי בלאק בילדותה
והאתגר עצמו עדיין קיים?
"כן, מפני שאני מתנסה בדברים אחרים במהלך קרבות. לפעמים זה הולך ולפעמים לא. אני יכולה לומר שעכשיו אני מנסה אומנות לחימה אחרת – MMA. זה ענף שהוא חיבור של אגרוף, האבקות, ג'ודו וג'יגודטסו. נכון שהוא ספורט שהוא יותר שואו, אבל הוא אטרקציה מסחרית שסוחפת אנשים ועובדה שבאים. אני הולכת להתנסות כי שם יותר כסף וגם כי כן, אולי קצת נמאס. הקרב הראשון שלי אמור להיות בקרוב".
בשום שלב אף אחד לא אמר לך לעבור לענף אחר שהוא אולימפי?
"אמרו לי מאז ומעולם, ואני אמרתי שאנסה אגרוף. לא התחברתי לשם, לא היה לי כיף. אני אוהבת את הבעיטות ואת הסיבובים. אני לא עושה את זה בשביל ההכרה או הכסף. אני עושה את זה בשביל עצמי. אם מההתחלה הבחירות שלי היו למשל הכסף, לא הייתי במקום הזה ולא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. הבחירות שעשיתי היו מידיעה שהכסף יבוא. עכשיו אני בדרג א' של איל"ת ומקבלת מהם מענק חודשי ומקבלת גם החזרים ויש חסויות. נכנסתי לתחום הזה בעיניים עצומות, אל הלא מודע. זה סיכון שצריך לקחת".
"מתאמנת עם גברים כל הזמן" (יואב אלון)
את לא מרגישה נאיבית לומר במילים אחרות "יהיה מה שיהיה"?
"לא, כי אני מאמינה במה שצריך להגיע יגיע. האמנתי בדרך שלי ובמסלול שלי. אני חושבת שמה ששיחק לטובתי הוא העובדה שאני אישה. לגברים באומניות לחימה מאוד קשה להתבלט, וכשאת אישה- זה טבעי מאוד. אחוז ההשתתפות של נשים מאוד נמוך אצלנו, ולכן קל להתקדם מהר. אני גם חושבת שאני חלק גדול מההישגים של הספורט הישראלי בעשור האחרון, ואפרופו יהיה מה שיהיה, ההישגים שלי הם שפתחו לי את הדלת ללימודים בבינתחומי (סטודנטית לפסיכולוגיה). אז כן, המלגה מספיקה לדירת סטודיו קטנה בתל אביב 35 מטרים מרובעים ותשלום חודשי של 3,000 שקלים, אבל אני עושה את זה".
איך מגיבים אנשים בחיי היום יום שלך כשרואים אישה צעירה ושרירית מולם?
"התגובה היא לא בטון של התגרות, אבל אומרים משפטים… נגיד בא מולי מישהו גדול ואומר "את באמת יכולה להוריד אותי?" אני עונה לו שכן, ואני מתאמנת עם גברים כמוהו כל הזמן. זה הכל דיבורים. אני לפעמים לא עונה, מינימום מחייכת וממשיכה הלאה. תמיד קיבלתי הערות בסגנון "אבו גבר" ו-"לסבית". כל הדברים האלה עברו לידי. כבר לא מתרגשת".
מה דעתך על הכתבה?