את השורות הבאות רצוי להרחיק מחסידים, ממעריצים, מאנשים ששמו את נעוריהם, חוויותיהם ולפעמים את מיטב כספם כדי לסגוד לשחקני הכדורגל הגדולים של תקופתנו, יש אולי שיאמרו הגדולים אי פעם. השורות הבאות עלולות לפגוע בבריאותם הנפשית ולהקרין על בריאותם הפיזית.
אבל האמת חייבת להיאמר.
אנחנו חוזים בימים האלה בפרפורי הקריירה הבינלאומית של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, שלא לומר נשימותיה האחרונות. מוטב גם להוסיף שיורו 2024 וקופה אמריקה 2024 הם אירועים מיותרים עבור שני הענקים האלה ובעיקר עבור נבחרותיהם. נדמה אפילו שהדפיברילטור השיווקי/עסקני/אופורטוניסטי עובד שעות נוספות רק כדי לתת מכות חשמל לשני החתיארים האלה, שלא בטוח שהם לא עושים לעצמם נזק תדמיתי בסוף הקריירה.
כל השערים והתקצירים מהיורו: להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
רונאלדו ביורו השישי שלו. פעם ראשונה שהוא מסיים את שלב הבתים בלי לכבוש שער, אפילו לא בפנדל. יש לו בישול אחד, מרגש, לברונו פרננדש במשחק מול טורקיה. אנשים עפו על הפרגון, וקצת שכחו שהרגע הזה הפך אותו למלך המבשלים ביורו בכל הזמנים. ואולי בכלל הוא חשש להחמיץ באחד על אחד. רונאלדו, מלך השערים על פני הגלובוס בעונה האחרונה, זה שכבש 130 שערים ב-210 משחקים בנבחרת – 0.6 בממוצע למשחק – הבקיע פעם אחת (צמד) בחמשת המשחקים האחרונים של הנבחרת. מה שטוב לליגה הסעודית מתברר כפחות טוב מול הגנות אירופיות, ובגיל 39 וחצי, גם עבודה קשה כבר לא מסייעת לפנומן להתגבר על העומס והגיל, ועל ים הציפיות ממנו.
במשחק האחרון הוא כבר הוחלף. הפעם האחרונה שזה קרה לו במשחק הפסד רשמי של הנבחרת, הייתה נגד דרום-קוריאה במונדיאל בקטאר. פורטוגל עלתה לשמינית הגמר ביורו ותפגוש מחרתיים את סלובניה (שני, 22:00, ספורט1). בפורטוגל כבר תוהים אם צריך לתת לקפטן לפתוח. הרי ביורו 2016 הם זכו בלי הנוכחות שלו ב-95 הדקות האחרונות של הגמר, וזה היה לפני שמונה שנים, בשיא הקריירה שלו. פתאום פורטוגל מרגישה שהיא יכולה להתנתק מחבל הטבור, מ-20 שנות תלות בשחקן שכמעט מחצית מתושבי תבל חשבו שהוא הטוב בעולם, וזה הספיק לזכייה רק בתואר יבשתי אחד. אחריו פורטוגל אפילו לא תתקרב לזה, אבל הדעת פתאום סובלת את העובדה שאפשר לשחק כדורגל בלעדיו. איתו זה כבר נהיה יותר קשה.
מהצד השני ליאו מסי. יותר מדי קופה אמריקות אורגנו בשנים האחרונות, יותר מיורואים. הפעם סידרו לו קופה בבית החדש, בארצות הברית. רונאלדו היה קונה את המסלול שלו לגמר. אם פורטוגל תנצח את סלובניה בשמינית הגמר, היא תפגוש את המנצחת בין צרפת ובלגיה. אם תנצח אחת משתיהן, יחכו לה ספרד או גרמניה. ארגנטינה, לעומת זאת, משחקת בבית עם קנדה, צ'ילה ופרו, ברבע הגמר תחכה לה ונצואלה, אקוודור או מקסיקו וכך גם בחצי הגמר. לא ברזיל, לא אורוגוואי, אפילו לא ארצות הברית. הגמר ייערך במיאמי, לא במגרש הביתי של מסי, אבל בעיר בה הוא מתפרנס. המארגנים עשו כל מה שאפשר כדי להפוך את האירוע הביזארי הזה – אליפות דרום אמריקה בצפון אמריקה – לאירוע שיווקי, מפוצץ בפרסום ומתגמל, לקראת מונדיאל 2026. ואם צריך לתת מכות חשמל לקשישותו של מסי, הרשות נתונה. אולי הוא עוד יפתיע ויישאר גם למונדיאל הקרוב בארה"ב, ואולי גם לזה שיתקיים בספרד וגם בארגנטינה ב-2030, כשיהיה בן 43. אם צריך, ישמרו אותו בפורמלין עד אז.
מסי בכלל פצוע. נוכחותו בנבחרת מורגשת פחות. אפילו הוא הודה לאחרונה שהוא הולך על המגרש, אבל מה שהתבטל בעבר בשישים בזכות גאונות יוצאת דופן, מתקשה כעת לבוא לידי ביטוי. מסי תמיד כבש יותר מרונאלדו, אבל ממש לא הרבה יותר. לא בליגה ולא בנבחרת (שם יש לו ממוצע טיפה יותר נמוך, אבל ממש פער זניח). גם הוא כבש פעם אחת במשחקי הנבחרת האחרונים, שישה כאלה ליתר דיוק.
וגם אז היה זה צמד במשחק ידידות מול גואטמלה. הוד חייזרותו הולך ודועך לנו מול העיניים. הוא כבר זכה בקופה האחרון ובמונדיאל האחרון ובשניהם ניצח את ברזיל וצרפת – שתי הגדולות האחרות – בגמר, הוא כבר השלים את משימותיו הלאומיות. עכשיו, אם יצליחו לשלוט בפציעה שלו, ייתכן וישחק בגמר מול אורוגוואי או ברזיל. לא הייתי מהמר לזכותו.
צריך לדעת מתי לפרוש. קריירת מועדונים יכולה להימתח עד שייגמרו הפראיירים שישלמו. בערב הסעודית וארצות הברית, שתי מדינות שמפוצצות בכסף, יש מקום לשני האייקונים האלה. באירופה כבר פחות. גם התחרות הסמויה שהייתה ביניהם והגיעה לשיא בין 2009 ל-2018, כשהשניים שיחקו בליגה הספרדית וכל קלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה הפך לאירוע התרבות מספר 1 בעולם – גם התחרות הזו התפוגגה. לפי אתר "טרנספרמרקט", שוויו של מסי עומד על 30 מיליון יורו, של רונאלדו 15 מיליון ושל אוסקר גלוך 25 מיליון. הציניות חוגגת.
השניים נראים כמו שני גלדיאטורים זקנים, פצועים, בחלק מן המקומות גם נלעגים, שצריכים למשוך את הקריירה הבינלאומית שלהם בשביל תעשייני אנוש תאבי בצע. כן, הם מרוויחים יפה בשביל זה, אבל המצלמות מתעדות היום הכל, גם את הצליעה הזו לעבר השקיעה.
שני שחקנים שכבשו בין 880 ל-900 שערים בקריירה, שלקחו עשרות תארים קבוצתיים, לאומיים ואישיים, שהרוויחו מיליארדים ו"מכרו" את שמם בטריליונים, צריכים להניע גוף נכלה לעוד אירוע שהוא כבר מעבר ליכולותיהם. אפילו קיליאן אמבפה מתקשה בזה.
אין בכך כדי לומר מילה אחת רעה עליהם או על מה שעשו בכדורגל העולמי ולמען הכדורגל העולמי. אלו היו כמעט שני עשורים מופלאים של תחרות, סמויה וישירה, על הגמוניה; עשורים שפתחו שווקים במקומות שהכדורגל היה בו פחות פופולרי; עשורים שהבעירו גם אצל הבלתי מעורבים רגשות בעד וכנגד זה או האחר.
וזה נגמר, או לפחות עומד להיגמר. וצריך להסתגל ולהתרגל. פלה ודייגו מראדונה, יוהאן קרויף ופרנץ בקנבאואר, פרנץ פושקאש ואלפרדו די סטפנו – לא רק שפרשו, כולם כבר נפטרו. הזיכרון מהם נשאר נהדר.
מה דעתך על הכתבה?