אולי זה יישמע לכם מוזר, במיוחד אם אתם לא עוקבים באדיקות אחרי הקריירה של אילקאי גונדואן, אבל הערב (שבת, 22:00, ספורט1) הוא ישחק לראשונה במשחק נוקאאוט בטורניר גדול. הרי את שני הטורנירים המוצלחים ביותר של גרמניה בתקופתו הוא החמיץ: ממונדיאל 2014 הוא נעדר בגלל פציעה כרונית בגבו שאיימה על עצם המשך הקריירה שלו, וגם ביורו 2016 הוא לא נטל חלק כי נפגע בברכו בדיוק לפני הטורניר. ביורו 2020 הוא לא היה כשיר למפגש בו הפסידו הגרמנים לאנגליה בשמינית הגמר. בשני המונדיאלים האחרונים לא עברה הנבחרת, כידוע, את שלב הבתים. והיה גם יורו 2012 בתחילת הקריירה, אבל אז הוא היה שחקן ספסל זוטר ולא קיבל דקה.
העניין הוא כי גם כאשר לא עמד גונדואן לרשותו של המאמן יוגי לב, הסוגיה לא בדיוק זכתה לכותרות. על הכישרון שלו לא היה עוררין, אך הוא מעולם לא נתפס כשחקן מרכזי במדים הלאומיים. תמיד היו קשרים חשובים הרבה יותר ממנו, וזה נכון במיוחד לגבי טוני קרוס – וניתן לומר שהשניים תופסים משבצת דומה על המגרש. את המושכות בקישור קיבל גונדואן במלוא מובן המילה רק במונדיאל 2022, אחרי שכוכב ריאל מדריד בחר לפרוש מהנבחרת. לכן, אם מנתחים את המצב מבחינת ההגיון הבריא, חזרתו של קרוס לקראת האליפות הנוכחית היתה אמורה לאיים על מעמדו של גונדואן.
קרוס תפס מיד פיקוד במרכז המגרש, והמאמן יוליאן נאגלסמן הצמיד אליו את הגרזן הלוחמני רוברט אנדריך שלא מזכיר במאפייניו את גונדואן. בחלק הקדמי, הבמה אמורה להיות של פלוריאן וירץ וג'מאל מוסיאלה, ולא כדאי לשכוח על קיומו של לירוי סאנה. ייתכן ונאגלסמן היה לפחות מנסה לבחון הרכב ללא גונדואן בתנאים החדשים, אלמלא העובדה הפשוטה כי הוא עונד את סרט הקפטן. והרי את הקפטן לא מספסלים סתם כך. אז הוא הוסט לעמדה קדמית יותר, כסוג של פליימייקר, בתפקיד בו שיחק בתדירות גבוהה למדי בשנותיו האחרונות במנצ'סטר סיטי אצל פפ גווארדיולה. "יאילקאי מצוין בחדירה לרחבה בעיתוי הנכון", אמר המאמן הקטלוני במהלך עונת 2020/21 במהלכה כבש גונדואן 17 שערים.
אז תפקיד הקפטן הוא שסייע לגונדואן לקבע את מעמדו לקראת יורו 2024, ובאופן פרדוקסלי הוא קיבל את הסרט דווקא בגלל שחלקו בנבחרת עד אז היה צנוע יחסית. זוכרים כיצד הצטלם מסוט אוזיל עם רג'פ טאיפ ארדואן ממש לפני מונדיאל 2018, ועורר סערה פוליטית וציבורית גדולה? הכוכב, שעוד שיחק אז בארסנל, הגדיר את הדיקטטור הטורקי כ"נשיא שלי", פלט בהמשך אינספור ציטוטים מטופשים על קיפוח על רקע גזעני לכאורה, ועזב את הנבחרת בטריקת דלת אחרי הפיאסקו המהדהד ברוסיה.
כל זה נצבר היטב בתודעה, אבל מעטים בכלל שמו לב שגם גונדואן היתה באותו מפגש שנועד לקדם את יחסי הציבור של ארדואן. הוא יכול היה לסרב, כפי שעשה אמרה ג'אן ששמר על עקרונותיו, אך בחר ללחוץ ידו של הרודן, ואף חייך מאוזן לאוזן בתמונות שהופצו. אלא שזה עבר לגמרי מתחת לרדאר, כי גונדואן לא התראיין בנושא, הצניע בניגוד לאוזיל את האירוע, וגם – חשוב לא פחות – פשוט היה הרבה פחות רלוונטי מבחינת התקשורת. הרי בטורניר עצמו הוא ישב על הספסל, בעוד קרוס וסמי חדירה פתחו בהרכב. כאשר נעדר חדירה מהמשחק מול שבדיה, הועדף סבסטיאן רודי על פני גונדואן בהרכב, ורק כאשר רודי עצמו נפצע, נכנס קשר מנצ'סטר סיטי דאז כמחליף להופעתו היחידה.
טבעי, אם כך, שפרשת ארדואן לא נדבקה אליו, וזה בדיוק מה שאיפשר לו להישאר בקונזנצוס ולהתמנות לקפטן בספטמבר האחרון. מנואל נוייר עדיין הושבת אז והתקשה להחלים מהשבר רגלו בעקבות תאונת הסקי שעבר, והמאמן האנזי פליק החליט שכדאי למנות קפטן קבוע במקומו. מעמדו של הבוס כבר היה מעורער למדי אז, ואולי בגלל זה הוא העדיף לדלג מעל יוזואה קימיש שמזוהה איתו מהתקופה בבאיירן, ולתת את התפקיד למישהו שמעולם לא שיחק בבוואריה. "זה כבוד עצום עבורי", אמר גונדואן, וניתן לומר שהוא בהחלט עומד בציפיות. הוא דואג לאחד את חדר ההלבשה כקפטן סמכותי ואהוד, וגם נוייר וקימיש לא מערערים על מנהיגותו.
מינויו לקפטן הלאומי היה הדובדבן שבקצפת עבור גונדואן בשנת 2023 מופלאה. הוא זכה בטרבל עם מנצ'סטר סיטי כקפטן, והגיע סוף כל סוף להניף את גביע האלופות, שחמק ממנו עוד ב-2013 כאשר הפסד בגמר עם בורוסיה דורטמונד. הוא עבר לברצלונה, והגשים חלום עתיק. הוא היה אמור להצטרף לקבוצה הקטלונית אותה תמיד אהד עוד ב-2015, ישירות מהצהובים-שחורים, אבל לואיס אנריקה ביטל את העסקה שכבר סוכמה והעדיף להנחית בקאמפ נואו את ארדה טוראן במקומו. זה היה מהלך אבסורדי, שהוכח כשגוי אפילו יותר בדיעבד, אבל גונדואן נאלץ להמתין 8 שנים תמימות כדי לתקן את המעוות. הוא לא הצטער במיוחד על התקופה הארוכה במנצ'סטר לצידו של גווארדיולה, כמובן, אבל היה מאושר לסגור מעגל. ואז, מיד לאחר מכן, הוא גם קיבל את הבשורה מפליק.
על תפקיד הקפטן הלאומי הוא לא העז אפילו לחשוב. כטורקי אתני, שראה את האחים אלטינטופ כמודל לחיקוי כאשר גדל בגלשנקירשן, הוא הרגיש לא פעם כסוג של אאוטסיידר. אבל הנה לכם – דווקא בתקופה מאתגרת מבחינה פוליטית בגרמניה, הוא הפך לבן המהגרים הראשון שעונד את הסרט, ועוד בטורניר הביתי. פרנץ בקנבאואר הניף את גביע העולם על אדמת גרמניה לפני 50 שנה בדיוק, כאשר הוריו עוד היו בטורקיה. עכשיו הוא יכול ללכת בעקבותיו של הקייזר, זמן קצר אחרי מותו, ויש בכך סמליות לא מבוטלת. וגם מבחינה מקצועית, זה הטורניר הטוב ביותר שלו בקריירה עד כה.
במשחק הפתיחה מול סקוטלנד, הכניסה האופיינית של גונדואן לרחבה הביאה לעבירה של ריאן פורטוס שהורחק, ולפנדל. בניצחון על הונגריה, הוא גנב כדור ברחבת היריבה כדי לבשל למוסיאלה, ואז גם הבקיע בעצמו. נגד שוויץ זה הלך הרבה יותר קשה, אבל נאגלסמן השאיר אותו על המגרש עד הסוף בניגוד לווירץ ומוסיאלה שהוחלפו, והוא צפה מקרוב כיצד נגח ניקלאס פולקרוג את שער השיוויון בזמן פציעות. "לפעמים צריך גם משחקים כאלה, וטוב שהוא הגיע בשלב הבתים", אמר הקפטן, שעשה את המקסימום כדי לשמר מומנטום חיובי.
כעת, בשמינית הגמר מול דנמרק, הוא חוזר לאיצטדיון בו עוצב יותר מכל כשחקן. הוא גדל כאוהד שאלקה, אבל נזרק מהאקדמיה שלה בגיל 8, ואת השדרוג למעמד של כוכב בקנה משמעותי קיבל בקבוצה הנהדרת של יורגן קלופ. הקהל של בורוסיה עדיין זוכר אותו לטובה, וזה ירגיש כמו לבקר בבית. שם ינסה גונדואן לעשות צעד נוסף לעבר המטרה הגדולה. סוף סוף יש לו אפשרות ליטול חלק משחק נוקאאוט בטורניר בינלאומי גדול. הגיע הזמן. הוא לא ירצה לתת להזדמנות הזו להתפספס.
מה דעתך על הכתבה?