זרוק אותם מהרכבת: על חגיגת ענק ופאשלות גרמניות

הגעתי לדורטמונד בשבת, שבע שעות לפני שמינית הגמר בין גרמניה לדנמרק. בכל זאת, משחק ראשון שלי בטורניר השני בחשיבותו בכדורגל העולמי וההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור. לשמחתי נפלתי על המארחת, ועוד בזיגנל אידונה פארק – יש שיגידו בית המקדש של הכדורגל הגרמני – אין דרך מושלמת מזו להתחיל את המסע ביורו 2024. יצאתי מתחנת הרכבת בשעת צהריים מוקדמת, נתקלתי ברבבות גרמנים ששטפו את הרחובות. כמוני, גם הם רצו להיות שם ראשונים וחלילה לא לפספס כלום. נשים, ילדים וקשישים, כמעט כולם לובשים בגאווה את חולצת הנבחרת – תחושה חגיגית ששמורה ככל הנראה רק לרגעי שיא.

אחרי ששתינו בירות, אכלנו נקניקיות, רקדנו על אוטובוס והצטלמנו, נזכרתי בשיחה הארוכה שהייתה לי בדרך לדורטמונד עם אוהד שאלקה, שסיפר עם אש בעיניים במשך למעלה משעה על הכדורגל המקומי. "האזור שאתה נמצא בו כרגע הוא הלב של הכדורגל הגרמני", הבהיר תוך כדי שהוא מסביר שפה (מערב גרמניה) האוהדים מונעים מתשוקה טהורה למשחק ולא מוכנים שאף טייקון ישתלט להם על המועדון, גם אם זה אומר שהקבוצה תהיה לא הישגית. עבורם, ערכים לפני הכול. "הכדורגל האמיתי הוא בכלל בבונדסליגה2", קבע והסביר שלמשחקי הליגה השנייה כמעט לא מגיעים תיירים ושאין פערי רמות כמו שיש בליגה הראשונה.

הוא כמובן סלד מרד בול לייפציג ("בא לי להקיא"), החמיא בקושי רב לבאיירן ("הפכו באמצעות ניהול ושיווק למותג עולמי") והבהיר: "באירופה ובעולם מדברים על הקהל של דורטמונד, אבל להוציא יציע אחד, שאר האצטדיון מעודד רק אחרי גולים. תבוא לפלטינס ארנה (האצטדיון של שאלקה – נ.צ.) ותבין לבד". כשאמרתי לו שאני מישראל, הוא מיד נזכר בשלישייה של שאלקה מול מכבי חיפה ב-2011 ועבר בשנייה לפן הפוליטי: "תשמרו על עצמכם, אה? פאק חמאס".

בואו נחזור לדורטמונד. כארבע שעות לפני המשחק החלטנו שהגיע הזמן לקחת מונית למגרש. בדרך לאצטדיון, נחיל בלתי נגמר של אנשים עושה את הדרך הארוכה ברגל (למעלה מחצי שעה הליכה מתחנת הרכבת). כחובב מושבע של כדורגל ישראלי, שיודע שאצלנו רבים אוהבים להגיע ברגע האחרון, נדהמתי כשראיתי אלפי משפחות גרמניות יושבות שעות לפני המשחק על דשא סמוך לזיגנאל אידונה פארק, כשהן נהנות מהשמש עם בירה ביד ובצדדים שלל דוכני אוכל, מוסיקה ואווירה טובה. לנו יש את יום העצמאות. לגרמנים, לפחות במערב, יש את משחקי הנבחרת. ואם זה חג, אז למה לעזאזל להגיע חמש דקות לפני השריקה ולא לנצל את היום האדיר הזה עד תום?

במשחק עצמו הייתה אווירה מצוינת (ביחס לכדורגל נבחרות), אך לא יכולתי שלא לתהות איך האצטדיון המפלצתי וההיסטורי הזה מרגיש עם קהל קבוצות רועש ומאורגן שמעודד לאורך כל המשחק.

ועכשיו די עם המחמאות. כשבישראל רוצים להגיד שמישהו עושה הכול בצורה מושלמת, משתמשים ב"יא גרמני", אבל כנראה שזו רק קלישאה. שימו בצד את הפסקת המשחק ואלפי האוהדים שנרטבו, הרכבות הישנות נתקעות ומאחרות, זמנים הם רק המלצה והתחבורה הציבורית ממש לא בנויה להכיל את 80 אלף האנשים שיוצאים מהאצטדיון ונאלצים לצעוד בגשם ולחפש איך להגיע לתחנה המרכזית שמרוחקת כחצי שעת הליכה.

בסוף, הצלחנו להשתחל לרכבת שאי אפשר היה להכניס בה סיכה והייתה עמוסה בשיכורים (הבחור שעמד לידי התהדר בחולצה של אוליבר בירהוף). איך אמר לי אותו אוהד שאלקה ברכבת הלוך? "גרמניה משלמת (ומשלמת) למדינות אחרות, אבל מזניחה את האנשים והתשתיות שלה". טוב, לא כל הנוצץ זהב.