שלוש גדולות והערה קטנה: מסקנות ביניים משמינית הגמר

כל אוהד כדורגל יודע שמעבר לפוטנציאל ומעבר ליכולת המקצועית ולכושר הגופני, מסורת היא פרמטר שעומד בזכות עצמו במשוואה של משחק נתון, בעיקר בטורניר גדול. לא תלוי בשום דבר שקורה על הדשא, אבל משפיע, לעתים המשפיע המכריע, על התוצאה הסופית. למה? ותק, המילה שמרגיזה יותר מכל אוהדים של כוחות עולים חדשים, בין אם מדובר בתומכי המהפכה המשפטית בישראל או באוהדי נבחרת סלובקיה, שכבר בדקו את לו"ז הרכבות בדרך לרבע הגמר, עד שהגיע ג'וד בילינגהאם.

ארבע נבחרות עלו אל הדשא לארבעת המשחקים הראשונים בשלב שמינית הגמר כשהן חמושות בנשק הסודי הזה, שאינו קשור למאמן או לשחקנים, אלא רק למה שיש להם בתיק באפסנאות. מה הוא שווה? ובכן, בשלושה מקרים די היה בו כדי לנצח, אבל במקרה אחד הוכח שאין בו די.

איטליה שחקה את הנשק הסודי הזה כאשר השתמשה בו בעיתוי שלא היה דרמטי ממנו, בשנייה האחרונה של המשחק מול קרואטיה. שח מט יפיפה אחרי משחק רע, העניק לה את הכרטיס לשמינית. רק שהאיטלקים סברו כנראה שיוכלו לשלוף אותו שוב, ויתרו על כדורגל וסופם שנכנעו לנבחרת שוויצרית שדווקא כשהיא משחקת מצוין (והיא אכן שיחקה מצוין!) ניכר בה עד כמה הכישרון שלה מוגבל.

להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן

הי ג'וד

עוד אוהדי הכדורגל המומים מלכתה של הנבחרת שקידשה יכולת חלשה עם פיניש מרשים כבר מאז 1982 – וכמעט שדנמרק עשתה זאת מול גרמניה.

הדנים, למרות מגבלותיהם, ניצלו את פיק הברכיים שאחז בגרמנים, שבמחצית הראשונה נראו ככורעים תחת לחץ הקהל והציפיות, אבל בעוד הדנים מחמיצים ממטר, נזכרו הגרמנים שהם, ובכן, גרמנים – וניצחו בזכות מחצית שנייה טובה, יכולת שספק אם תספיק להם מול נבחרת חזקה (אולי הכי חזקה עד כה בטורניר) כספרד.

אם האיטלקים סמכו יותר מדי על הרגע שבו יוכלו לשלוף את המסורת ולהכריע את המשחק, ואם הגרמנים נזכרו בה כמעט באיחור, הרי שאנגליה התמכרה לה: חמושה בעשרות אלפי אוהדים ביציע, המשיכה אנגליה להפגין כדורגל נוראי תוך כדי שהיא שולפת מדי פעם מראה קטנה ומשרבבת מולה שפתי סיליקון, בטוחה שהיא הכי יפה בעולם.

זה היה, אם תרצו, השימוש הציני ביותר בזיכרון ההיסטורי לטובת הכרעה של נבחרת שעל הנייר נחשבה לחלשה יותר – ועל הדשא עשתה לאנגלים בית ספר.

סלובקיה היא מסוג הנבחרות שכאשר ישראל מגרילה אותן לטורניר המוקדמות של מפעל גדול, חוגגים בהתאחדות את ההעפלה (שלא תגיע לעולם, ברור לכולם, נכון?), אבל היא הוכיחה עד כמה כושר גופני, רצון ומשמעת טקטית יכולים להפוך אפילו את הבינונית שבנבחרות לגדולה מהחיים. למרות שמסורתית אני אוהד של האנגלים (כן, זה מביך. תודה שהזכרתם לי) הרי שעלי להודות שהצטערתי לראות אותם עולזים בסיום, למרות שוויון מרהיב לכשעצמו של בלינגהאם. הקלישאה אומרת שבכדורגל אין "מגיע", אבל זה כל כך לא הגיע לאנגלים! ועוד יותר לא הגיע לסלובקים שכבר נגעו בהיסטוריה.

כאוהד ותיק של הנבחרת הכל כך מרגיזה הזאת, אין לי אלא לנחם את העם הסלובקי בכך שברגע שבו האנגלים יתחילו סוף סוף לשחק כדורגל, הם יעופו מהטורניר אחרי דו קרב פנדלים שובר לב. הנחמה של כל אוהד כדורגל באשר הוא תהיה בטקס הסקילה הפומבי של סאות'גייט, שקצת כמו ביבי בעיני רל"בים: זה החל כמחלוקת לגיטימית, אבל הפך לאישי: אתה הראש, אתה אשם!

גמר ברבע הגמר

לרגע אחד היה נדמה שספרד, הנבחרת היחידה שהעפילה לשמיניות עם גיליון ציונים מושלם, הולכת בדרכי אחיותיה הבכירות ומגמגמת מול מסע הקסם הגיאורגי שנמשך גם בדקות הפתיחה של המשחק הזה, שעל הנייר אמור היה להיות משחק קצוות. למזלם של הספרדים הם השיגו את השוויון עוד בטרם הספיקו להילחץ מהיתרון הגיאורגי והפכו את המשחק למה שהיה צריך להיות מלכתחילה – וגרמו לגרמנים להזיע כהוגן. למה? כי כך נקבל ברבע הגמר את המשחק שלפחות על פי היכולת עד כה, היה אמור להיות הגמר. כלומר, בסוף השבוע ניפרד או מהנבחרת המאחרת שנחשבת גם לפייבוריטית בקרב לא מעט פרשנים, או מהנבחרת היחידה בטורניר שיש לה כבר ארבעה ניצחונות מארבעה משחקים והפרש שערים משכנע.

המשחק השני שכבר נקבע לרבע הגמר יפגיש בין הנבחרת שלה צלב לבן על רקע אדום לנבחרת שלה צלב אדום על רקע לבן – ויגרום למכות רצח ביציעים. לא, לא בין שני מחנות האוהדים אלא בין שני האוהדים שדרים בתוכי: אחד שנאמן לנבחרת אנגליה מכורתם של הביטלס ומנצ'סטר יונייטד (לא חשבתם באמת שיהיה פה טור שלי בלי השם המפורש – ואני לא מתכוון לדבר המופלא היחיד שיצא מליברפול!) והשני, אוהד הכדורגל היפה, החיובי, ההתקפי והשמח – בקיצור, כל מה שאנגליה הנוכחית היא ממש, אבל ממש לא. בעצם אני מוכן לארגן סולחה בין שניהם – ובתנאי שיותר לי ללהק את סאות'גייט לתפקיד הכבש.