בסוף הכל – או לפחות הרוב – עניין של קילומטראז'. עבר עידן השחקן המוכשר שהיה יכול להתבסס רק על הכישרון המולד, על יכולת טכנית מדהימה שתאפשר לו להפיק את המהלך הנכון בדקה הנכונה. עידן "החלוץ העצלן", לפעמים אפילו שמנמן, עבר חלף לו.
השינוי הזה לא התחיל בחלק הקדמי, להפך – הוא תגובה לשינוי שהתחולל בהדרגה במערך האחורי בשלושים השנים האחרונות. המגינים היו הראשונים להפוך למהירים, הבלמים קיבלו עוד כמה שנות חסד, אבל גילו בהדרגה לא רק את חדרי הכושר, אלא בעיקר את המסוע שעליו למדו לרוץ יותר מעשרה קילומטרים למשחק נתון, פרמטר שהיה שמור פעם רק לקשרים פעלתניים במיוחד.
גם שחקני הקישור החלו להגביר מהירות – מסייעים לחלץ כדור במחצית המגרש שלהם – וטסים למעלה כדי להיות פנויים לקבלת כדור מהחלוץ, מה שנהוג לכנות "קו שני". חי"רניקים ותיקים זוכרים בוודאי את הפקודה שלומדים כבר בשבוע חוליה של הטירונות: "עומק דרכי הסתער", תרגולת ששמורה להסתערות ארוכה, כשהמפקד זקוק לחיילים רעננים שיסתערו דרך חבריהם שכרעו כדי להסדיר נשימה ולהחליף מחסניות. אם להמשיך את הדימוי הקרבי הזה, הרי שלא בכדי נראו חלק מהמשחקים, גם של הנבחרות הפחות-מוכשרות, כהסתערות אין סופית על שער היריב.
אצו רצו גמדים
פתאום רואים שחקנים שמסיימים משחקים עם נתוני מרחק של 12-13 קילומטרים (והיו אף יותר מאלה), שמשחקים בדקה ה-112 של ההארכה באותה אינטנסיביות ואגרסיביות כמו בדקה ה-12 של המשחק. ההתמקדות הזאת בקצב המשחק ובכושר גופני שהופך שחקני הרכב לחבורה של אצנים (ספרינטים של אצני 100 מטר משולבים בסיבולת של רצי חצאי-מרתון, לפחות), נטרלה חלק מפערי האיכות.
כך למשל החזיקה נבחרת סלובקיה את אנגליה עד לשנייה האחרונה של תוספת הזמן, כך כמעט שהדהימה נבחרת סלובניה את פורטוגל, כך גברה שווייץ על איטליה וכך כמעט שהצליחה נבחרת חסרת כישרון באופן מבהיל ממש, כמו אוסטריה, להעיף מהטורניר את הדור המוכשר ביותר בתולדות הכדורגל הטורקי.
על נבחרות שהרשימו והודחו בינתיים, כמו אלבניה (זוכרים שהיינו מגרילים אותה ורושמים 6 נקודות "בטוחות" בחישוב סיכויי ההעפלה?) וגיאורגיה, אני כבר לא מדבר – שם הרי הכל נשען על מוטיבציה וכושר גופני מפלצתי. למה נבחרת ישראל, למשל, לא מסוגלת לצמצם את הפער הזה? לכאורה לא אמורה להיות בעיה: מאמני כושר ותזונאים יש לנו, אפילו לא רעים, גם רופאי ספורט ופיזיולוגים שעושים נפלאות עם הסגל האולימפי, כבר צמחו לנו כאן ואפילו אם החום והלחות פה לא מאפשרים לפתוח כל בוקר בריצה של 10 קילומטרים על חוף הים או בפארק, הרי שחדרי כושר ממוזגים יש לנו בשפע.
אני רק שאלה
הבעיה מסתבר, היא לא פיזיולוגית. כלומר היא כן, אבל רק כסימפטום למצב נפשי, הלך רוח ישראלי. אנחנו עם של מקצרי דרך, זה באופי שלנו, במנטליות שהפכה טבע שני שלנו – בתור בקופת חולים אנחנו עוקפים בטענה שבאנו רק למסור בדיקה לאחות ובהייטק אנחנו מחפשים את האקזיט עוד לפני שחשבנו עד הסוף על הרעיון.
תתפלאו, אבל זה לא טקסט של הלקאה עצמית: ככה הפכנו לאחת המדינות המפותחות בעולם למרות שאנו חלק משכונה נחשלת שלו (זוכרים איך עד לפני פחות משנה היינו עדיין בגדר "סטרט-אפ ניישן"?), רק שחייבים לדעת שיש לזה גם מחיר. יש זירות שבהן אנחנו משלמים ביוקר גדול בהרבה מאשר (עוד) אי-העפלה לטורניר גדול, למשל כשאנו לומדים שעם כל הכבוד לרצון שלנו לנהל את המערכה מחדר ממוזג, כנראה שאי אפשר להכריע רק עם אמצעי תצפית ומעקב משוכללים ועם פצצות חכמות ומדויקות.
אז פתאום מגלים שחסרים אלפים רבים של לוחמים (זוכרים את אלה מתחילת הטקסט שצעקו "עומק דרכי הסתער"?) – ויש גם ביטויים קלים יותר, כמו העובדה שבתל אביב קל יותר להשיג ארוחה יוקרתית טובה, שתעלה 1,000 שקל לזוג, מאשר למצוא מסעדה בינונית בגינוניה וטובה במאכליה, שתספק תמורה טובה לסכום של 100 שקלים לסועד (מחיר שבמקומות מסוימים כבר יזכה אותך בקושי בפיתה עם שווארמה וכוס בירה).
משחק איציק
זוכרים את איציק זוהר, שלפני שעבר לקריירה של כוכב סדרות מתח במצלמות אבטחה, היה כוכב כדורגל? מישהו זוכר שהקריירה שלו הגיעה עד לפרמייר-ליג? בעונת 1997-1998 זכה זוהר להימנות על הסגל של קריסטל פאלאס. זה נגמר בשש הופעות שבהם הרשים עם אפס שערים. באנגליה ניסו להסביר את הרכש הכושל ואמרו שצפו בקלטות שלו וראו מסירות אמן על 40-50 מטר ובעיטות חופשיות שהופכות כל מצב נייח מ-30 מטר מהשער ומטה, ל"חצי פנדל" – ופשוט הניחו שאת כל השאר, כמו למשל היכולת לרוץ בין מסירה גאונית לבעיטה חופשית, יש לו כבר בילט-אין בהיותו שחקן מקצועי…
אילו רק מישהו היה מספר לאנגלים שלקום בכל בוקר בחמש כדי לרוץ, זה פחות אנחנו – ושלא תבינו אותי לא נכון, זה סבבה לגמרי, בתנאי שזוכרים שאי אפשר להעפיל ליורו או למונדיאל עם תירוץ לפיו יש לנו רק שאלה – ולעקוף תור של נבחרות שעבדו קשה ולא רק בראיונות לתקשורת מלטפת במחנה אימונים בשפיים.
זה כמובן לא כל ההסבר, יש פה עוד כמה נתונים למשוואה הזאת שמשאירה אותנו תמיד מול הטלוויזיה בבית, למשל מיעוט יחסי של מהגרים, שהפכו לעמוד השדרה של הנבחרות האירופיות, חמושים במוטיבציית שיא להצליח. לזה נוסיף פיחות עקבי במעמדו של המאמן מול בעלי הקבוצות, חינוך גופני לקוי בבתי הספר, שמצמצם מראש את הקאדר שממנו יכולים לצמוח ספורטאים מקצועיים – וכך אפשר להמשיך הלאה, עד לארוחות החגים שמסבירות למה אנחנו אלופי העולם, אם לא בכדורגל אזי לפחות ברפואה קרדיולוגית.
ובכל זאת, תאמרו, נבחרת הנוער והנבחרת הצעירה שלנו הגיעו להישגים מרשימים, הלא כן? אז כן, זה נכון – בגיל 18 כשהכושר הגופני בשיאו, ההבדלים הללו פחות ניכרים, בגיל 25 כבר מגיע פחות חמצן למוח של שחקן ישראלי בהשוואה לשחקן האירופי הממוצע. למה? כי האירופי בילה מחצית משבע השנים האלה בריצה, כמתחייב מהיותו מקצוען.
עמיתו הישראלי עבד בסטרט-אפ, לא כזה שממציאים בו אפליקציות, אבל כן כזה שממציאים בו סוכן יצירתי שמשיג לך חוזה במועדון ממרכז טבלת הליגה הבלגית – שגם אם תבלה בה שנתיים בלבד, רובן על הספסל, תחזור לישראל כ"לגיונר", מה שיבטיח לך שכר של 400 אלף אירו לעונה במכבי תל אביב (למשל).
מארבע יצאו שתיים
נחזור לטלוויזיה, כי זה מה שיש ונגיד תודה על שנתנו לנו יומיים להסדיר את הנשימה אחרי המרוץ המטורף של השמיניות (במשחק בין האוסטרים לטורקים, שהיה אמור להיות – לפחות על הנייר – הכי ירוד ברמתו מכל יתר מפגשי השמינית, לא הפסיקו לרוץ אפילו בהוצאות חוץ) ונתכונן לערב שבו ניפרד משתיים מהנבחרות הבאות: ספרד, גרמניה, צרפת או פורטוגל – ארבע אלופות פוטנציאליות שמהן יישארו רק שתיים. ונהיה כבר עם עין צופיה לשבת, שבעיני דווקא המשחקים שיתקיימו בה, הפחות אטרקטיביים על הנייר, הם כל מה שמסמל היורו הזה: מפגש בין נבחרות שבטחות שההיסטוריה לבדה תקנה להם מקום בטופ-פור, מול נבחרות שעובדות קשה כדי להוכיח ומתאבדות על כל כדור.
עכשיו, תסלחו לי והאמינו לי שאני לא רוצה לקחת פה לאף אחד את התור – אני פשוט לאחות, יש לי רק שאלה. מה את צועקת גברת, מסבירים לך יפה, נכון?
מה דעתך על הכתבה?