לחלק ניכר מעשרות אלפי אוהדי נבחרת אנגליה שכבשו את ברלין ביממה האחרונה כלל אין כרטיס לגמר היורו נגד ספרד הערב בבירת גרמניה, אבל העובדה הפעוטה הזאת כלל לא פגעה באנרגיות, האדרנלין והאופטימיות ששוטף את אוהדי שלושת האריות. הם כבר התרגלו במשך עשרות שנים לפסימיות, לאכזבות, לכשלון ברגעי האמת, ועדיין, כעת-כשהנבחרת שלהם זקוקה לתמיכתם יותר מתמיד- הם שם, ובגדול.
מניוקאסל ועד בורנמות', מבריסטול ועד איפסוויץ' הם הגיעו בכל דרך אפשרית כדי לתמוך בנבחרת של גארת' סאות'גייט, השאירו מאחור ובאופן זמני משפחות תומכות, מקומות עבודה וכמובן את היריבויות המקומיות של קבוצותיהם השונות. כי הרי באיזו סיטואציה אחרת תוכלו למצוא אוהדי טוטנהאם וארסנל (שעתידות להיפגש בפרמייר ליג בשלב מוקדם של העונה) חולקים שולחן, משקה (או שניים) ומסכימים על כך שמקומו של בוקאיו סאקה בהרכב מובטח ושמדובר בכשרון נדיר?
אפשר להצביע על אלילת המזל ששיחקה לידיה של אנגליה עוד לפני שריקת הפתיחה של הטורניר: הגרלת שלב בתים נוחה, יריבות בהזמנה בשלבי הנוק-אאוט (כשגם נגד מרביתן, אנגליה הצליחה להתקשות) והחלטות שיפוט שעד עכשיו גורמות לאוהדי הולנד לזעום ולטעון שביום נתון, הנבחרת שלהם היא שהייתה אמורה להיות זאת שתעפיל לגמר. הכל נכון ולגיטימי, ובעיניים אנגליות (שכלל לא מתיימרות להיות אובייקטיביות), גם ממש לא רלוונטי. אנגליה שלהם, הגאה, הנחושה והמאוחדת, במרחק נגיעה מלהפוך לאלופת אירופה ומוכנה לאתגר הגדול ביותר שלה (בפער) עד כה ביורו 2024.
גם מזג האוויר חסר היציבות בגרמניה בימים האחרונים לא השפיע על מצב הרוח האנגלי, להיפך, הם רגילים לגשם, עננים ואפור אירופאי בימי הקיץ, בניגוד ליריבתם הספרדית. וככל שהגשם התחזק בברלין בימים האחרונים, כך גם הצמאון האנגלי שפשוט לא יודע שובע. הפאבים מלאים עד אפס מקום, השירה הלכה והתעצמה עם רפרטואר שהתרחב עם ציניות מופגנת כלפי המדינה המארחת, שאמנם סיפקה הופעות מרשימות יותר מאנגליה, אבל סיימה את דרכה בטורניר כבר לפני מספר שלבים. סרקאזם במיטבו ממנה אנגליה סבלה במשך עשורים שנים וכעת הופך למקום ממנו אוהדיה שואבים את מיטב היצירתיות.
ועל הקווים ינהיג ביום ראשון בערב את שלושת האריות בברלין גארת' סאות'גייט, במה שעשוי להיות משחקו האחרון אי פעם כמנג'ר הנבחרת הלאומית. לא הייתה לו (וכנראה, גם לעולם לא תהיה) כמות הכריזמה וההילה שלמאמנים לאומיים אחרים בדמותם של טרי ונבלס או סר בובי רובסון (עליהם השלום) הייתה, אבל סאות'גייט הוא כנראה הפתרון האולטימטיבי עליו האנגלים פינטזו במשך שנים.
נכון, אנגליה הציגה יכולת רחוקה שנות אור מהר הציפיות שהועמסו עליה בדלפקי הצ'ק-אין בשדה התעופה הית'רו טרם ההמראה ליורו, אבל בשורה התחתונה היא שוב השיגה בדרכה שלה את הכרטיס הנכסף לגמר. לאורך כל שנות ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי, מעולם לא הייתה דמות (כשחקן וכמאמן יחדיו) שצברה ניסיון רב בטורנירים גדולים כמו סאות'גייט ולמרות שהוא התמודד עם גל ביקורות חסר תקדים כלפיו ביורו האחרון, הוא הצליח לנתב את הלחץ הלאומי לתוצאות חיוביות על כר הדשא, גם אם היכולת לא תאמה את הציפיות העצומות.
האתגר הספרדי הוא שונה בתכלית מכל מה שאנגליה חוותה עד כה ביורו, אבל דווקא לקראת הגמר האמונה של אוהדי הנבחרת היא חזקה ונחושה שההצהרה האנגלית תבוא לידי ביטוי ברגע הנכון. המשפט 'אנגליה, אלופת אירופה!' הוא משפט שמעולם לא נשמע וגורם לעור ברווז ולצמרמורות לכל אוהד במולדת הכדורגל. כעת, לסאות'גייט, קיין, בלינגהאם והיחידה המלוכדת שנבנתה בעקביות יש את ההזדמנות לסגור מעגל ולהפוך את הפנטזיה הלאומית למציאות מאושרת מתמיד, ו-'להחזיר את הכדורגל הביתה', באופן רשמי.
מה דעתך על הכתבה?