בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הכדורגל האנגלי עמד ליטרלי בפני סכנת סגירה. ליטרלי. אסונות ברדפורד סיטי, הייזל והילסבורו ושנים מדממות של חוליגניזם הובילו את הפוליטיקאים האנגלים לדרוש את פירוק הליגה והעברת כל המגרשים לראגבי; הכדורגל האנגלי נאלץ להמציא את עצמו מחדש ובתחילת שנות התשעים הפרמייר ליג הוקמה וההנהלות התכנסו לחשיבה ארוכה על המטרות והדרך.
אחד העקרונות המובילים של המהפך הזה היה הפיכת השחקנים ל"ילדים טובים"" , סופר-סטארים שחושבים שהכל מגיע להם. מעכשיו ילדים ממושמעים, מחויבים, מלוטשים. בעונת המשחקים 1992/93, פרצו מהאקדמיה של מנצ'סטר יונייטד לחיינו קבוצת כדורגלני על מעולים, בהם ריאן גיגס, פול סקולס, האחים נוויל, ומעל כולם דיוויד בקהאם אחד. השחקנים האלה יגדירו ויחדדו את דמות השחקן האידיאלי האנגלי לשנים הבאות. הם לא נולדו בפרברים, לא שיחקו על החולות בנעליים קרועות. הם בני המעמד הבינוני במדינה, ומה שאפיין אותם הוא בעיקר היכולת לעבוד קשה, ובקהאם בראשם. הביוגרפיות שיתפרסמו עליו לאורך השנים יספרו כיצד התאמן שבעה ימים בשבוע, בין 5-8 שעות ביום. כינוי החיבה של בקהאם בפי האנגלים היה "השחקן הבינוני הטוב ביותר בעולם".
באוזניים לא אנגליות זה נשמע עלבון, אבל עבור האנגלים, שמעריצים משמעת ועבודה קשה, זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לתת לאיש מקצוע. שחקני כדורגל מאז תקופת בקהאם לא מתבקשים להיות פלאי עולם, כיוון שלאתר פלא עולם זו עבודה לא שיטתית ותלויה הרבה במזל, והדבר האחרון שהאנגלים אוהבים הוא הסתמכות על המזל. הם רוצים היגיון, ולכן מקדשים את השיטה הרציונלית, הטכנית, ההגיונית. אין שאיפה באנגליה לאתר פלה, מרדונה, אפילו לא מסי או רונלדו, אלא להכשיר שחקנים בינוניים מעולים. וחשוב שלא להתבלבל; שחקנים בינוניים מעולים הם שחקנים מעולים עם עצבי ברזל. הם פלאי עולם, אבל לא הכישרון המולד שלהם יהפוך אותם לכאלה, אלא ההכשרה.
שחקנים אנגלים מעולים הם מוכשרים, אבל בסיס הכוח שלהם טמון בהכשרה מתודית ולא בכישרון מולד. בכל תחילת עונה שחקנים באקדמיות חותמים על חוזה. אחד הסעיפים בחוזה אומר: Look smart play smart". " הכוונה ב-smart היא לא לחכם, אלא למלוטש , פיין, מדויק. האנגלים לא שואפים ליהלומים גולמיים שמוצאים במזל במכרות, הם שואפים ליהלומים מעובדים ומלוטשים ברמה הגבוהה ביותר.
הם לא רוצים יהלום יחיד ויוצא דופן, הם רוצים שרשרת שבה כל היהלומים שומרים על הרצף. מתוך הרצף הזה יוכלו לזרוח. בספרן "מצוינים", מציין העיתונאי מלקולם גולדוול שמה שהופך אנשים למקצוענים מצוינים הם לא נתונים פיזיים מולדים, אלא לפחות 10 אלפים שעות אימון uהשיטה האנגלית מתבססת על אותו היגיון- לא לחפש נתונים פיזיים או מולדים שיהפכו ילדים למוצלחים. אלא לחפש ילדים בינוניים עם ה- "mind" הנכון, שמוכנים להתאים לשיטה.
גולדוול טוען גם שהביטלס וביל גייטס הם גאונים, אבל הם לא גאונים כיוון שנולדו כאלה, אלא שהגאונות שלהם נוצרת בגלל השיטה. כך גם רייס, קיין, בלינגהאם ואחרים, שאין ספק שהם כישרוניים ביותר, אבל זה לא בגלל שהם נולדו כאלה, אלא השיטה האנגלית היא שהפכה אותם לכאלה. מאז אתמול אני קוראת המון פרשנויות שאומרות שאנגליה העפילה לגמר בזכות מזל, מקריות או כשרון אישי. מזל ומקריות הם מושגים שאנשים משתמשים בהם כשהם לא מצליחים להבין את השיטה. להאמין שנבחרת יכולה להעפיל לגמר טורניר יבשתי בתקופה האולטא-מודרנית של היום, עם שלל המידע הנגיש, הניתוחים הסטטיסטים והירידה לפרטים, זה כמו לומר שילד בן 10 יכול לכתוב דוקטורט.
לגבי הכישרון האישי, הניצחון בשמינית הגמר הושג על שערים של קיין ובלינגהאם בדקות ה-91 ותוספת הזמן, ושער השוויון ברבע גמר נכבש על ידי סאקה בדקה ה-80, שער הניצחון בחצי הגמר נכבש על ידי ווטקינס בדקה ה-90. כמה אפשר לבלף כדי להבין שזו השיטה?
הכותבת היא חוקרת ספורט, מומחית לליגה האנגלית ומרצה בחוג לחינוך גופני במכללה האקדמית ע"ש קיי
מה דעתך על הכתבה?