באחד הפרקים, מהזכורים ביותר של הסדרה האייקונית "סיינפלד", יוצא ג'רי עם אישה מתעתעת – לא באופייה או בהתנהגותה, כי אם בהשפעה הקיצונית שיש לתאורה על המראה שלה. בתאורה מחמיאה היא נראית יפיפייה, אבל כשהתאורה משתנה, משתנה גם המראה החיצוני בהתאם. מעבר לשיעור על חשיבותו של האור בצילום (שאלו כל צלם מקצועי והוא יאמר לכם שתאורה היא 90% מהמלאכה), הרי שיש בתופעה הזאת גם כדי להסביר את ההבדל התהומי בין ג'וד בלינגהאם של ריאל מדריד לזה של נבחרת אנגליה.
אקדים לירות ברגלי שלי – מבחינת הצורך להשאיר אתכם עמי עד לסוף הטקסט הזה – ואלך ישר לפואנטה: לתאורן של החלוץ האנגלי הצעיר בריאל מדריד קוראים קרלו אנצ'לוטי, בעוד שלמי שמבצע את המלאכה עבור נבחרת אנגליה קוראים גארת' סאות'גייט.
אם אתם עדיין כאן, סימן שאפשר להעמיק (או שאין לכם חיים אחרי היורו ולפחות עד שהליגות המקומיות יצאו לדרך. אם אתם מחפשים תעסוקה, אמליץ על מינון מאוזן של שידורי אולימפיאדה עם שינון מחדש של שמות הילדים והגברת שמדי פעם הסתירה לכם את המסך ושהילדים קוראים לה "אמא" – ולפיכך נלך אל סוף המחצית הראשונה של הגמר אמש, זו שבה ניו כולם תמימי דעים שסאות'גייט מוכרח להיות מרוצה, אחרי שאנגליה שלו כפתה את סגנון המשחק שלה (כלומר איטי וחסר מעוף) על הסילונים מספרד, סגרה להם את האגפים ושיבשה לחלוטין את תכנית המשחק שלהם.
המדהים הוא שאיש לא שאל את השאלה המתבקשת: למה נבחרת אנגלית שהיא אולי המוכשרת ביותר שהכרנו מעולם, צריכה בכלל לעסוק בשיבוש של שיטת המשחק הספרדית? למה היא לא יכולה פשוט לשחק כדורגל, לנסות להביא את הכישרון הזה לידי ביטוי בכל משחק ולאורך 90 דקות – ולא רק כששער חובה מאיים לסיים עבורה את הטורניר. שימו לב איך הנבחרת האנגלית שיחקה היטב ביורו הזה רק כשהייתה בפיגור! כלומר, לנסות ולשחק כדורגל כלל לא היה בתודעה שלה, אלא כברירת מחדל.
זו אולי הסיבה שאפילו אני, שמאוהב בכדורגל האנגלי ובתרבות הכדורגל האנגלי, צעקתי "יש!" בדקה ה-85, שכן הדעת לא יכלה לסבול זכייה של נבחרת אנגליה בהנהגת סאות'גייט. זה היה עלול להיות פשע כנגד הענף, כזה שאת פצעיו היינו מלקקים לאורך כל שנות הדור הבא.
להורדת אפליקציית וואלה ספורט לחצו כאן
דמיינו את פפ
אודה שאני איש של מקרו: בעוד יש מי שאוהבים להתמקד בסוגיית המגן הימני, הקשר 50-50 או הבלם האחורי, אני מעדיף תמיד לנסות ולראות את התמונה הכוללת, את השפעת המאמן על הגישה של חניכיו למשחק, עוד בטרם נבחן את ביצועי כל אחד בתפקיד שהועידה לו שיטת המשחק. על בלינגהאם כבר דיברנו, אז בואו ונדבר קצת על פודן.
מה פודן יודע לעשות ראינו לאורך כל העונה האחרונה, במסגרתה הוא שבר את לבם של אוהדי ארסנל, אבל אפילו הם לא יכלו שלא לבחור בו כשחקן העונה בפרמיירליג. איפה פודן של סיטי ואיפה זה של נבחרת אנגליה. ושוב, אל תטעו – אלה לא רק השחקנים שמקיפים אותו בנבחרת אלא בעיקר הכוריאוגרף. לא צריך להיות חסיד שוטה בכדי להבין שתנו לפפ גווארדיולה את נבחרת אנגליה – והיא תתחיל לצבור תארים כמותם לא ראתה כבר כמעט 60 שנה.
ואם כבר, מה תגידו על הארי קיין? איפה החלוץ הבטוח בעצמו, זה שחורר הגנות מהפרמיירליג ועד לבונדסליגה? כל ההבדל הוא שבליגות, היכן שנמצא הכסף הגדול, מפנה הנאמנות השבטית את מקומה להישגיות: מאמן אנגלי הוא אולי טוב לתחושת העליונות הבריטית (שלא ברור על מה היא מתבססת), אבל רע מאוד לביצועים על כר הדשא. במועדונים כבר הבינו את זה מזמן והשחקן האנגלי המוגבל, זה שפעם יכולתו התמצתה בגרעפס של גאזה השיכור, התפתח להיות וויין רוני ואחר כך פיל פודן – ממש אבולוציה שמתרחשת לנגד עינינו בזכות החשיפה של כדורגלנים צעירים לכישרונות גדולים מחו"ל.
אבל אולי עצם הדיון הזה עושה עוול לטורניר הזה, אם לא לכדורגל כולו, כי יש מנצחת אחת ברורה, כזאת שהייתה שם מהדקה הראשונה של המשחק הראשון שלה – והיא ממש לא אנגליה, אלא המדינה עם הכדורגל הכי שמח ביבשת. איזה כיף היה לראות את נבחרת ספרד – וכמה קשה היה לראות את זה מגיע!
הגענו לפואנטה
הנה אתגר לאנשי המעגל השני והשלישי, אלה שצופים בכדורגל על בסיס לא קבוע. לואיס דה לה פואנטה, המאמן הספרדי, היה שם מוכר למתי מעט מחוץ לכדורגל הספרדי. כך גם לאמין ימאל, או בשמו המלא: לאמין ימאל נסראווי איבאנה. נכון שהוא שחקן ברצלונה הגדולה, ונכון שהוא סומן ככוכב גדול כבר במהלך העונה, אבל עם יד על הלב, הכירו אותו באמת? והנה שאלה למתקדמים שהכירו את בן ה-17 עוד לפני הטורניר, כמה מכם הכירו גם את ניקו וויליאמס, בן ה-22, חלוצה של אתלטיק בילבאו?!
ואם צלחתם גם את המבחן הזה, הנה שאלת הבונוס: כמה האמינו שדני אולמו (קשיש בן 26), חלוצה של רד בול לייפציג, יהיה לא רק מהכובשים המצטיינים בטורניר הזה אלא גם יציל את הגביע מהקו בשניות הסיום של המשחק? מכיוון שאף אחד לא קם, אני מרגיש מספיק בנוח להגיד שגם אני ידעתי מעט מאוד על כל אלה לפני הטורניר האחרון. כבר למדנו שיש טורנירים גדולים שמצמיחים כוכבים (הפרס ע"ש סלבטורה "טוטו" קילאצ'י), אבל פה הוא הצמיח כמעט נבחרת שלמה, כולל אנשי המקצוע.
כן, את דני קרבחאל הכרנו ואהבנו עוד לפני הטורניר, גם את אלברו מוראטה הכרנו (ואהבנו הרבה פחות לפני הטורניר. בעצם – גם אחריו), אבל חלק מהשמות האחרים באו לנו בהפתעה. הרי מארק קוקורייה, איש שם משפחתו הולם כל כך את תסרוקתו, היה חלק מהפארסה שהציגה צ'לסי העונה – והנה הוא מבשל את שער הניצחון במסירה שכולה כדורגל. ומיקל אויארסבאל (עוד קשיש, בן 27) שדחק את הכדור פנימה, כמה משחקים של ריאל סוסיאדד ראיתם העונה, אם בכלל?
לא באה כל הרשימה המפוארת הזאת אלא כדי להרים לדה לה פואנטה: מעולם לא זכתה נבחרת כה אלמונית בתואר כה חשוב. נבחרות הן הרי אוסף של כוכבים או לפחות כוכב אחד ענק עם נבחרת שלמה שעובדת עבורו (כמו ארגנטינה של 1986 ו-2022).
בחדר של ערן
ולא ניפרד מהיורו הזה מבלי לתבוע את עלבונו: בשלב מסוים היה נדמה שנפתחה תחרות להטחת עלבונות ברמת הכדורגל בטורניר, ולא היא: השלב הראשון, שלב הבתים, היה הטוב ביותר שאני זוכר ממפעל כדורגל כלשהו. משחקים מרתקים, לא מעט שערים ובעיקר יכולת מפתיעה מאוד של הנבחרות הקטנות, שבזכות כושר גופני מדהים והמון מוטיבציה, הצליחו לצמצם את הפער מול השמות הגדולים של היבשת. שלבי הנוק-אאוט, מטבע הדברים, כבר הולכים ומתכנסים אל תוך הסיכונים המחושבים, אבל דווקא הזכייה של ספרד מוכיחה שבסופו של דבר, הכדורגל היפה, השמח, הנמרץ והחיובי ניצח.
אי שם במזרח התיכון מביטה בכל אלה נבחרת אחת, שאולי צריך לשנות את הלוגו של ההתאחדות שלה, כך שיורכב מהמספר 70, בצירוף אייקון של כדורגלן עם ידיים על המותניים, לציון המוטיב המרכזי של הכדורגל המקומי, עוד הרבה לפני שמדברים על שיטות משחק, טקטיקה או מעמדו של שחקן כזה או אחר (מה עם זה באמת, כבר סגרנו אם זהבי מקבל חדר לבד או ישן כפיות עם קרבחאל?).
למדו מאלבניה, למדו מגיאורגיה, למדו מטורניר שבו הוכרעו רוב המשחקים משערים שנכבשו בדקות הסיום והבינו עד כמה גדל הפער בינינו לבין העילית האירופית. למעשה נדמה שכל מה שצריך כדי לסתום סופית את הגולל על סיכויי ההעפלה של נבחרת ישראל לטורניר גדול הוא להחתים את גארת' סאות'גייט לתפקיד המאמן הלאומי.
מה דעתך על הכתבה?