שריקת הסיום במשחק הגמר בברלין נתנה את האות לחגיגות הגדולות של אנשי נבחרת ספרד, שסיפקו לנו חודש כדורגל מושלם ועל הדרך סיימו טורניר כדורגל נהדר מבחינת הארגון, האווירה וגם הדרמות והרגעים האייקוניים שכדורגל הנבחרות מספק לנו.
שלושת הטורנירים הגדולים האחרונים היו בעייתיים מבחינת הנבחרות האירופאיות ובעיקר מבחינת האוהדים שלהן. למונדיאל ברוסיה הרבה אוהדים מאירופה העדיפו לא להגיע מסיבות פוליטיות והשאירו את הבמה למקסיקנים ולדרום אמריקאים. יורו 2020 התקיים בכלל ב-2021 בגלל משבר הקורונה ובמקום יורו חגיגי שמתקיים בכל אירופה, קיבלנו טורניר שונה עם הגבלות קהל. למונדיאל בקטאר, שנולד בחטא ונערך במדינה פלסטית, מזויפת ומושחתת, שהקשר בינה לבין כדורגל הוא מקרי לחלוטין, האירופאים פשוט לא הגיעו. ליורו בגרמניה הקהל הופיע בענק והפך כל משחק ליום חג.
העובדה שגרמניה היא מדינת כדורגל מושלמת, נמצאת במרכז אירופה וארגון זה סימן ההיכר שלה, החזירה את הקהל בענק והאווירה ברחובות ובמגרשים הייתה נפלאה לאורך כל הטורניר. מעבר לאווירה, כמו בכל טורניר נבחרות גדול, הסיפורים היו גדולים יותר מהכדורגל, אבל גם הכדורגל סיפק לנו כמה רגעים שניקח איתנו שנים קדימה.
אז הנה כמה מהמסקנות והשאלות שעלו רגע אחרי שהסתיים יורו 2024.
ירידת הערך של תפקיד החלוץ
אחד המהפכים הגדולים שפפ גווארדיולה הנחיל בשנים האחרונות היה השמדת תפקיד המגן הקלאסי, זה שעושה הגנה, רץ על הקו ומגביה כדורים. זה התחיל עם הכניסות לאמצע של דני אלבס, המשיך עם שינוי התפקוד של פיליפ להאם והגיע לשיא בעונת הטרבל שפפ שיחק עם קו הגנה של ארבעה בלמים שאחד מהם נדחף לקישור כשהכדור ברגליים של קבוצתו.
בטורניר הנוכחי אולי קיבלנו גם את ירידת הערך הכי משמעותית של תפקיד החלוץ, ויהיה מעניין לראות אם זה יזלוג לקבוצות. בספרד מוראטה בעיקר עבד בשביל הקשרים ושחקני הכנף, באנגליה היה זה הארי קיין, שלמרות שכבש שלושה שערים, לא מצא את עצמו בסבך הקשרים ולא היה מעורב במשחק (7 מסירות ב-106 דקות מול סלובקיה, 5 מסירות בלבד בגמר), רומלו לוקאקו וכריסטיאנו רונאלדו המשיכו את הדעיכה המקצועית שלהם ובעיקר הפריעו לחבריהם וקיליאן אמבפה אכזב וסיים טורניר של חמישה משחקים ללא שער שדה.
מי שכן בלטו והיוו את האיום הכי משמעותי על השער היו אלו שהגיעו מהאגפים או מקו שני – ניקו וויליאמס, לאמין ימאל, פביאן רואיס ודני אולמו בספרד, ג'מאל מוסיאלה ופלוריאן וירץ בגרמניה, קודי גאקפו בהולנד, רמו פרוילר בשוויץ וארדה גולר את קנאן יילדיז בטורקיה.
אנגליה – לאן?
קשה להתווכח עם ההישגים של גארת' סאות'גייט בנבחרת אנגליה. סאות'גייט הוא מנהיג שיודע לקחת אחריות ולא זורק אותה על השחקנים שלו (תכונה ששחקנים מאוד מעריכים), יודע לאחד את הסגל ולא מכביד עליהם טקטית. תחת סאות'גייט, אנגליה הגיעה לחצי גמר מונדיאל והודחה רק בהארכה מול קרואטיה, הגיעה לגמר יורו, הובילה והפסידה רק בפנדלים והעפילה לראשונה בהיסטוריה שלה לגמר טורניר גדול מחוץ לממלכה – ואת כל זה היא השיגה בשש שנים. מצד שני, דווקא בטורניר שאליו הגיעה עם הסגל המרשים ביותר שלה, אנגליה הציגה כדורגל משעמם ונתנה את התחושה שהקיבעון מנצח את החזון והתעוזה. אז קיבלנו שלושה רגעים קסומים של יכולת אישית אדירה בשלבי ההכרעה שהחזירו את האנגלים לגמר, אבל משחק הגמר סיפק הסבר מושלם לאכזבה העצומה מסאות'גייט ואנגליה, שנובעת בעיקר מהתחושה שיש פער עצום בין מה שהסגל הזה מסוגל לעשות עם מאמן טוב יותר למה שראינו בפועל על המגרש.
סאות'גייט היה מקובע לאורך כל הטורניר, סירב לשנות הרכבים למרות יכולת רעה של הכוכבים (8 שחקנים פתחו בכל המשחקים), לא שינה מערכים, השתמש בחילופים התקפיים רק כתגובה לשינוי בתוצאה ובעיקר לא הלך עם השחקנים שבכושר טוב (אולי הפריבלגיה הכי גדולה של מאמן נבחרת). קול פאלמר לא קיבל הזדמנות אחת בהרכב, למרות שבכל פעם שהוא נכנס המשחק השתנה לטובת שלושת האריות, אולי ווטקינס ואייבן טוני קיבלו דקות בודדות ולא עלו פעם אחת בהרכב, פיל פודן וקיין קיבלו קרדיט בלתי מוגבל למרות שלא מצאו את עצמם לאורך כל הטורניר, ג'וד בלינגהאם נראה מתוסכל וההזזה שלו לצד שמאל נטרלה את אחת התכונות הכי טובות שלו – כניסות מקו שני.
עכשיו הכדור עובר להתאחדות האנגלית ויהיה מעניין לראות איך הם יחליטו להמשיך מפה. האם הם יראו בסאות'גייט כמשה רבנו – זה שמביא את הנבחרת לפאתי הארץ המובטחת, אבל לא זה שיכול לקחת אותה מעבר לירדן, או שיתנו לו עוד הזדמנות ללכת עד הסוף עם דור הזהב האנגלי. האם ילכו עם התוצאות או שיסתכלו על הדרך. החלטה לא פשוטה, אבל כדי לעשות את הצעד הנוסף והמאתגר ביותר צריך לקבל החלטות מורכבות ולעיתים לא פופולריות. יהיה מעניין לראות מי ינצח – השמרנות או התעוזה.
האלופה
הזכייה של ספרד היא בשורה גדולה לעולם הכדורגל. הנבחרת שעשתה את הכל נכון, ניצחה שבעה משחקים (לראשונה בהיסטוריה של היורו), כולל את המארחת ברבע ואת שתי הפייבוריטיות בחצי ובגמר, שילבה באופן מושלם בין צעירים לוותיקים, מינתה מאמן מתוך המערכת, מאמן שזכה ביורו נוער ויורו צעירות והשחקנים שהביאו לו את הגביע (קוקורייה, אולמו, אויארסבאל, מרינו, רואיס, סימון ואפילו רודרי) היו אלו שהוא הכיר טוב מכולם. בעיקר נבחרת ששיחקה כדורגל כדי לנצח ולא כדי לא להפסיד.
ספרד שילבה בנבחרת עבר, הווה ועתיד. חסוס נבאס שיפרוש מכדורגל בסוף חודש דצמבר בגיל 39, היחיד שהיה שותף לדור הזהב שהניף שלושה טורנירים ברצף, תרם את חלקו בחצי הגמר. דני קרבחאל הוותיק השלים עונה מושלמת עם זכיה בצ'מפיונס וביורו. רודרי, הנציג של דור ההווה, קיבל לראשונה בקריירה בגיל 28 את העמדה מספר 6 שפינה סרחיו בוסקטס האגדי והיה רמה מעל הטורניר, הנהיג את הנבחרת ביד רמה והפך את כל מי שסביבו לטוב יותר. והיו בכנפיים כמובן הצמד חמד ניקו וויליאמס ולאמין ימאל, שהראו שגיל הוא רק מספר וכל רגע שלהם ביחד על הדשא היה עונג רצוף.
מה דעתך על הכתבה?