יהיה בסוף גם כדורגל, אפילו משובח – אני מבטיח, אבל בואו נתחיל דווקא בתרגול של המוח, לפני שנעבור אל איברים אחרים, כמו העיניים שמנסות לא לפספס אף שנייה, השרירים שנקפצים מאצבעות הידיים ועד לכתפיים שמניפות את הזרועות, רגע לפני שגם מיתרי הקול מצטרפים לחגיגה, המגיעה אל שיאה בצעקת "ייייישששש" מהדהדת (ובינינו, אפילו הרגע המזוקק הזה נלקח מאתנו בעידן ה-VAR, זה שבו כל שאגת גול היא על תנאי. תכף נחזור גם לזה).
איך נתרגל את המוח? נשאל האם היורו בגרמניה הוא מסיבת הסיום של המערב, לפחות של מערב-אירופה כפי שהכרנו אותה בשמונים השנים האחרונות.
היורו בגרמניה יתקיים בדיוק שמונים שנה לאחר שנחתו חיילי בנות הברית, בדגש חזק על ארצות הברית, בנורמנדי, אצל השכנים הכבושים מצרפת. לא נידרש לכל הזוויות של מבצע אוברלורד, שהרי מדובר, ככל הנראה, באחד המסוקרים והמנותחים בהיסטוריה של המלחמות, אבל כן נקבע שהמבצע ההוא, שבישר את תחילת שחרורה של אירופה מידי המפלצת הנאצית, היה גם מפגש תרבותי בין הרוח האמריקנית למסורת האירופית.
המפגש הזה הוליד את התקופה הטובה ביותר בתולדות האנושות וגרמניה, או ליתר דיוק מערב-גרמניה, הייתה חלון הראווה שלו. המדינה שהייתה סמל למה שעלול לקרות לאנושות ברגעי הטירוף שלה, הפכה למייצגת העידן החדש, הנאור, הפרוגרסיבי, המכיל, המשכיל והמתקדם. המשולש המסוכן של צבא-מלוכה-כנסייה, שהוביל את אירופה לדרך ייסורים, פינה את מקומו למשולש חדש: אקדמיה-משפט-תקשורת חופשית. המפלצת הנאצית מימין, הודברה. המפלצת הסטאלינסיטית משמאל, הסתגרה מעבר למסך הברזל – ומשוחררת משתי אלה צמחה לה אירופה שאותה גילו הישראלים, החל מאמצע שנות השבעים, בטיולים מאורגנים של 5 מדינות ב-12 ימים.
הטיולים ההם לא היו אלא מסע דילוגים בין מונומנטים שונים: הקולוסיאום, מגדל פיזה, הסכר על הריין (במובלעת ברלין לא היה מה לחפש, אלא אם כן אתה מרגל), מגדל אייפל והביג-בן (כשבאמצע עוצרים לדקה וחצי בליכטנשטיין, רק כדי לשלוח לילדים גלויה מוואדוז, שתגיע שלושה שבועות אחרי נחיתת ההורים, עמוסים בשוקולד טובלרון ובקבוקי בושם של פאקו רבן).
יכול להיות שזה נגמר? לא בטוח, אבל העובדה שטורניר שפעם ביטא את רוחה החופשית של אירופה, רק משום שבכל פעם שהרימה מבטה אל המראה, ראתה אחד בשם אדולף היטלר יושב במושב האחורי של הרכב, נפתח בשבוע שבו רושם הימין הקיצוני הישג חסר תקדים בבחירות לפרלמנט האירופי, מרמז שמשהו בצמד המילים (שהופך לשלוש מילים בעברית): "לעולם לא עוד", אבן הייסוד שעליה נבנתה אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, התערערה.
צדק מאוחר
הזכרנו את ה-VAR? ובכן מערכת השיפוט בווידאו היא דוגמא למה שבימין מכנים "הטרלול הפרוגרסיבי". היא נועדה לצמצם את טווח הטעות האנושי, לדרוש צדק עד לרזולוציות הכי קטנות שלו, כמו הצורך להקים עשרה תאי שירותים נפרדים כדי להתאים לכל סוג של הגדרה עצמית מגדרית, אבל על הדרך, הדרישה הכל כך צודקת הזאת עיקרה את שמחת החיים המתפרצת שלנו: הן הסיבה שבגללה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל היא הרגע הזה שבו המוח נפרד מכל מחשבה בזכות אותו אושר עילאי, נניח של גול בדקת הסיום של הדרבי (התנצלותי בפני אוהדי הפועל על שלא מצאתי דוגמה רלוונטית מהדור האחרון גם עבורם) – והנה, פתאום, לא די בכל שהשופט יחווה בידו אל עבר מרכז המגרש – צריך לעבור עוד כמה דיונים בערכאת ה-VAR.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד שמח על שטווח הקיפוח צומצם בזכות הקידמה, אבל מוכרחים שזו תהיה חדה ומהירה – ולא נושא לחמש דקות של דיון ועשרה הילוכים חוזרים שגורמים לנו להתגעגע לימים שבהם אפילו השופט הטוב וההגון ביותר היה טועה לפעמים. קצת כמו הסחבת במערכת המשפט, שהפכה את הניסיון לליבון הוגן של מחלוקות לתהליך כה ארוך ומייגע, עד שזו השניאה את עצמה על הציבור, כך גם בכדורגל.
אגף ימין
תכף נעזוב את ההרהורים הכבדים האלה ונרד אל כר הדשא (למרות שכל מי שישב ביציעים מטדי ועד בלומפילד ובין טרנר לסמי עופר יודע: "ירידה אל כר הדשא מהווה עבירה פלילית"), אבל אי אפשר בלי זווית ישראלית.
לא רק ישראל מצאה את עצמה במצב מוזר נוכח השינוי שמתחולל בפוליטיקה האירופית, כשעליית הימין החדש מעוררת חרדות ישנות מחד, אבל היא גם תשובה מוחצת לאלה שמיהרו לחבק את המהגרים המוסלמים, המחוללים הפגנות אנטי-ישראליות – וברוב המקרים גם אנטישמיות – ברחבי היבשת.
גם אוהד הכדורגל מצא את עצמו במצב לא מוכר. נניח למשל שאתם אוהדים של נבחרת ספרד, עם רקורד של מסעות כדורגל מקאמפ-נואו הקטאלוני ועד לברנבאו (אפרופו – מקדש לברית הישנה של צבא-מלוכה-כנסייה), האם באמת תוכלו להתחבק בגולים עם מי שהייתה המדינה הראשונה להעניק לזוועות השבעה באוקטובר את הפרשנות המדינית הכי מעוותת? ונניח שאתם פורטוגלים בנשמתכם, אולי אפילו על פי הדרכון הנוסף שלכם: האם אפשר לשמוח עם מדינה שהנציג הבינלאומי הכי מוכר שלה, אחרי כריסטיאנו רונאלדו, הוא מזכ"ל האו"ם, שהפך את הארגון שלו מסתם אנטי ישראלי לאנטישמי על מלא? ואפילו אם עוברים לאנגליה הסמוכה, זאת שתמיד זכתה לאהדה גדולה בישראל (גם על ידי למשל, היו תקופות שבהם ליוויתי כאוהד מהיציע קמפיינים אירופים ובינלאומיים שלהם): איך נקפוץ מאושר אם "הכדורגל יחזור הביתה", בידיעה שרבעים שלמים בלונדון (למשל, יש ערים באנגליה שבהן המצב גרוע עוד יותר) הפכו לסניפים פעילים של דאע"ש?
יהיה מי שיאמר שאני מגזים, אלא שאנו חיים בעידן שבו הכל פוליטי. חוויית הכדורגל הראשונה בחיי הייתה כשהייתי בן חמש, בגמר המונדיאל של 1974 בין מערב גרמניה (המארחת) להולנד. הראשונים היו כמובן צאצאי מחוללי השואה (מה שנכון, כמובן – וצריך לזכור שבאמצע שנות השבעים הסתובבו בינינו רבים עם "מספר על היד") והמטומטמים מטבח מינכן, שלושים שנה אחרי ועידת ונזה.
מאחר שצריך גם צד שכנגד, נחשבו ההולנדים כמי שחירפו נפשם כדי להציל יהודים (עיוות של ההיסטוריה: רוב ההולנדים שיתפו פעולה מרצון וברצון, אבל היו חכמים דיים כדי לעצב נרטיב שונה בתכלית לאחר המלחמה). המשחק ההוא התקיים כחצי שנה לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, הטראומה הגדולה של הדור הקודם בישראל, שהיה גם הדור הראשון (בהכללה כמובן) לצברים שנולדו במדינת ישראל.
התחושות היו דומות להפליא לחלק מהתחושות שרבים מאתנו חשים היום. הרגשה שהמדינה בגדה בנו, נטשה אותנו, שמתקיימת בה ברית לא קדושה בין פוליטיקאים נכלוליים הבוזזים את קופתה, לבין גנרלים יהירים שהיו עסוקים בטיפוח האגו שלהם לקראת קריירה פוליטית, במקום בהכנות למלחמה.
והנה, למרות כ-2,500 חללים צעירים, נדמה היה שההפסד של הולנד בראשות יוהאן קרויף למערב-גרמניה של פרנץ בקנבאוור, היה כקרב על החווה הסינית: המילים "אבל לאומי" נועדו לתאר בדיוק את מה שחשו 3 מיליון אזרחי ישראל של אותם ימים לאחר המשחק ההוא. היכן הפרופורציות? תשאלו – ובכן, זה היה תמיד סוד קסמו של הכדורגל, היכולת שלו לגרום לאנשים שפויים, בדרך כלל, לאבד פרופורציות.
ואף על פי כן…
אז העולם, קצת אחר כך, בציר שנמתח בין דונלד טראמפ לוולדימיר פוטין, ועובר דרך הברקזיט, לה פן, AFD בגרמניה שלרגע באמת האמנו שהיא "אחרת" – וכך הלאה, הוא כוכב לכת עגום מזה שהיה למשל בטורניר הגדול הקודם שנערך בגרמניה, המונדיאל של 2006.
אנשים קצת פחות שמחים, קצת פחות בטוחים שה-VAR שהבטיח להם צדק, לא השבית להם את הספונטניות. ואם זה המצב בעולם בכלל ובאירופה בפרט, מה נאמר אנו בישראל, שבה המצב עגום שבעתיים, עת מתינו מוטלים לפנינו, שלא לדבר על החשש שמא הגרוע מכל עודו לפנינו…
אבל היי, התכנסנו כאן כדי לדבר על כדורגל, לא? אז הבה נמלא לפחות את חצי הכוס בקצת שמחת חיים על אחד משני מפעלי הכדורגל החשובים בעולם. יאללה.
הישראלים מחפשים אקזיט, גם אם כבר לא במובן של התעשרות מהירה, אלא של אושר-מהיר. תראו מה קורה במסעדות בתל אביב: אנשים שאיבדו את התיאבון זוללים כאילו אין מחר, כי אולי באמת אין. תראו מה קרה בנתב"ג עת השתפר מעט היצע הטיסות, איך הפכה הופעה של קולדפליי באתונה לישראלית כאילו התקיימה בפארק הירקון… במילים אחרות: לא איבדנו את התשוקה לשמוח, אפילו אם מדובר בשמחה לרגע מנותק אחד.
במובן הזה היורו יכול להיות המפלט המושלם, אפילו יותר מארוחה במסעדה או נופש בחו"ל: לא צריך להזמין מקום, אלא לכל היותר כמה חברים. לא צריך לשלם מחיר כפול ומשולש על אותו כרטיס טיסה כבשנה שעברה, לא צריך ללחוש בעברית כדי שלא להוות מטרה למחבל על אדמת אירופה, אלא אפשר לצעוק בעברית על השופט, על המאמן או על החלוץ שהחמיץ מול שער ריק.
אנגליה, ספרד, הולנד, גרמניה, צרפת, פורטוגל ואיטליה ישחקו לפנינו – ולרגע אחד נשכח מהחדשות: נשכח מי יותר בעד ישראל ומי נגדה, נשכח ממה שהיה לפני שמונה ותשעה חודשים, וממה שעלול להיות בעוד שבוע או חודש.
לתשעים דקות, פעמיים ביום ולמשך 31 ימים בדיוק, נאטום את המוח, ניתן לנפש קצת לשמוח, ללב להדחיק ולשכוח – כי גם אם זאת מסיבת הסיום של אירופה, כפי שלמדנו להכיר ולאהוב, גם אם זאת מסיבת הסיום של עצמנו כפי שחשבנו שאנחנו מכירים ואוהבים, הרי שכל עוד המוזיקה נמשכת ואנחנו רוקדים, הרי שבפרפראזה של מה שאמר פעם טל ברודי על ענף ספורט אחר, הרי שאנחנו עדיין על הרחבה, "ולא רק בספורט – בהכל!".
מה דעתך על הכתבה?