מה שהיה, כבר לא יהיה: טורניר היורו השתנה מקצה לקצה

השוק האירופי המשותף

שבועיים אחרי גמר ליגת האלופות, שנה וחצי אחרי המונדיאל, בעיצומו של הקופה אמריקה, נתקע לו טורניר היורו הקרוב, כמעין תזכורת שלמרות הקטארליזטור שמטלטל את הכדורגל העולמי ומחרפן את הכדורגלן המקצועני, היורו הוא סוג של אי מקלט, שבו השמרנות והכדורגל שאנחנו רגילים לו, תופסים חודש מחיינו ומוציאים אותנו מהממ"דים, תרתי משמע.

היורו הוא לגמרי תזכורת ליבשת הישנה. בארצות הברית יתקיים הקופה אמריקה בהשתתפות 6 נבחרות שלא מדרום אמריקה, ממש אליפות אמריקה. קטאר הפכה למרכז הכדורגל העולמי, כיוון שהיא משלמת יפה למי שצריך ואוסטרליה למשל, נבחרת אוקיאנית שמתחרה באסיה או ישראל, נבחרת אסיאתית שמתחרה באירופה, מדברות בקול על השתתפות בקופה אמריקה. במילים אחרות, הגלובליזציה נוקשת חזק, לעיתים באמצעות אילי ניגוח, על דלתות הכדורגל הלאומי והבינלאומי.

מה שהיה, כבר לא יהיה. הנבחרות הלאומיות כבר לא ממש לאומיות, והגבולות בין היבשות מיטשטשים. וגם, מצער לומר, החשיבות של המשחקים יורדת.

באירופה לא הייתה מלחמה רצינית כמעט 80 שנה. פה ושם אירועים מקומיים, הפיכות, ופיגועים, לא הופכים את היורו לתחליף לסכסוכים, אולי רק באופן סכריני. אנגליה כבר לא ממש שונאת את גרמניה, בוודאי לא את צרפת. המלחמה בין איטליה לאנגליה על אופי הכדורגל מתה מזמן, כי האנגלים משחקים כבר כדורגל קונטיננטלי, ורק הסקוטים נשארו בוקים, ובהיעדרה של ישראל, ההפגנות הפרו פלסטיניות יהיו במעמד צד אחד.

גם אי אפשר לטעות. הכדורגל הוא סופר מקצועני, המועדונים שולטים בשחקנים. הם משלמים להם ואלה עובדים אצלם. הנבחרות – בעיקר אלה שפתוחות ללאומים שונים (העיקר הדרכון) – לא תופסות את המקום העיקרי בנפש הכדורגלן. הלוקאל פטריוטיזם, בהשראת גוש היורו, נפטר בדמי ימיו.

הורידו עכשיו את אפליקציית וואלה ספורט החדשה

עומס הסגל

וככזה, יורו שנערך ביוני, אחרי עונה סופר מתישה ולפני עונה יותר מתישה, מעיק על הכדורגלן. קחו למשל שחקן כמו אנטוניו רודיגר, בלם נבחרת גרמניה. קבוצתו ריאל מדריד הגיעה לגמר ליגת האלופות, אחרי עונה מתישה בת 38 מחזורים בספרד, כולל גביע המלך (עם משחקים כפולים), וכולל סדרה מעיקה של משחקי הכנה של הנבחרת לקראת היורו. רודיגר שיחק עד עכשיו 56 משחקים העונה, 4,800 דקות לערך. תעשו חשבון: בשנה יש 52 שבועות, רודיגר שיחק בממוצע (עם הפגרות), יותר ממשחק בשבוע. וגרמניה היא המארחת, מעטים יהמרו על כך שהיא לא תגיע לפחות לרבע הגמר, וזה אומר עוד 5 משחקים, אולי 7. אנחנו מדברים על בחור לא צעיר (31) שמשחק ככה כבר שנים.

בקיץ הבא ייערך לראשונה גביע העולם לקבוצות. 32 קבוצות, חודש משחקים שלם. ריאל מדריד כבר שם. לאחד כמו רודיגר, שמשחק בטופ נבחרת, בטופ קבוצה, כבר לא תהיה יותר פגרת קיץ. לא לגוף ולא לנפש. ההתאחדויות העולמיות והיבשתיות, הנגועות בשחיתות, הפסיקו להתחשב בשחקן, חזרו לימי קדם שבו הספורטאים היו גלדיאטורים, ששיחקו על חייהם. רק ביורו שעבר התמוטט כוכב נבחרת דנמרק, כריסטיאן אריקסן, לאחר שקיבל דום לב. לשם אנחנו הולכים.

ובכל זאת

ועדיין, באופן פרדוכסלי, יהיו ביורו הקרוב יותר שחקנים שהם מעל לגיל 36, מאשר שחקנים שהם למטה מגיל 20. בואו נדבר על לוקה מודריץ', חסוס נבאס, דושאן טאדיץ', אוליביה ז'ירו, יאן ורטונחן ופפה – בן 41 – קפטן פורטו, שימשיך להיות חלק מנבחרת פורטוגל.

בואו נדבר על כריסטיאנו רונאלדו. בפברואר הוא חגג 39. העונה הוא כבש הכי הרבה שערים מכל שחקן אחר בעולם. כן, תגידו שהליגה הסעודית היא לא ברמה שנדבר עליה, אבל רונאלדו, כאמור בן 39, כבש העונה בממוצע שער למשחק. תחשבו על שחקן בן 39 ורבע, 1,250 משחקים בקריירה, 890 שערים, כל שבוע, והרעב אותו רעב.

זה היורו השישי של רונאלדו, אחד משני שחקני הדור. את המשחק הראשון שלו ביורו ראיתי במו עיני באצטדיון דרגאו בפורטו, מול יוון, בפתיחת יורו 2004. אף אחד לא היה חותם על כך שהילד שנרכש אז על ידי מנצ'סטר יונייטד, יתחיל עכשיו יורו מספר 6.

תוחלת החיים של הכדורגלן גדלה. זה מעקב רפואי צמוד, זה טיפול מתקדם בפציעות, זה חיים ספורטיביים, זה כל מיני תוספים שמי יודע מה יש בהם (והכל מפוקח, לכאורה). ועדיין, אי אפשר להיות שחקן כזה עצום בגיל 39. רונאלדו היה ביורו הראשון שלו חלק משמונה שחקנים מתחת לגיל 20 שעשו בכורה ביורו. שחקנים כמו בסטיאן שוויינשטייגר, וויין רוני, יוהאן וונלאנטן, שהיה אז לשחקן הכי צעיר שכבש אי פעם ביורו – כולם היום פנסיונרים מכדורגל. וטוני קרוס, של גרמניה, יפרוש מכדורגל אחרי היורו, והוא צעיר מרונאלדו ביותר מארבע שנים. הרונאלדו הוא תופעה לא מוסברת.

אם ביורו הראשון של רונאלדו השחקנים הצעירים היו בגיל של שחקני נוער, ביורו הנוכחי אנחנו מוצאים גם שחקנים שנולדו אחרי שרונאלדו כבר שיחק ביורו. למשל שני שחקני ברצלונה פאו קובארסי ולאמין ימאל, ילידי 2007. בכל מקום בעולם הם היו מוגדרים כשחקני נערים, מתחת לגיל 17, זו מסגרת הגיל שלהם. אחד כמו ימאל שיחק כבר שישה משחקים בנבחרת, וכבש שני שערים. על פי הפרוטוקול, הוא בן 16.

סוגיית המאמן

וזה מביא אותנו לשאלת המאמן. מי המאמן שייקח שחקנים בני כמעט 40 לשחק בנבחרת בטורניר השני הכי יוקרתי בעולם, ומי ייקח בני 17 לשם?

כי שאלת המאמן היא קריטית. בדיוק כמו המועדונים שהשתלטו על הכדורגל העולמי, כך המועדונים השתלטו על דרגות האימון הגבוהות ביותר. מאמן נבחרת כבר לא נחשב למאמן שעשה כברת דרך כמאמן קבוצה. זה בכלל לא מדד. פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו, יורגן קלופ או קרלו אנצ'לוטי הם מאמני הכדורגל הכי נחשבים באירופה והם מעולם לא אימנו נבחרת. לעומתם, קשה לזכור מה עשו במועדונים בכירי המאמנים ביורו כמו יוליאן נגלסמן של גרמניה, לואיס דה לה פואנטה של ספרד, גארת' סאות'גייט של אנגליה, רונאלד קומאן של הולנד ואפילו דידייה דשאן של צרפת.

זה כבר לא פנסיונרים אחרי כברת דרך מפוארת בקבוצות, אנחנו מדברים על דור של מאמני נבחרות. אם דידו, כדורגלן העבר של בית"ר ירושלים, היה מאמן נבחרת ויאטנאם, אז לא צריך תעודת מאמן מנצ'סטר סיטי כדי להיות מאמן נבחרת. אתה צריך לדעת לנהל סגל, להתאים מערך ושיטת משחק לחומר השחקנים ולמה שהם מביאים איתם מהקבוצות, ולדעת למצות מהם בכמה ימים של פעילות, את המיטב. וגם להסתפק בשכר שהוא צנוע יחסית. מאמן נבחרת הפך להיות משרה בפני עצמה. ברירת המחדל של ההתאחדויות.

קצת פרובנציאליות

גאורגיה תשחק ביורו הקרוב בפעם הראשונה בתולדותיה. צפון מקדוניה ופינלנד עשו את זה ביורו הקודם ובזה שלפניו – הראשון לאכלס 24 נבחרות – עשו זאת אלבניה, וויילס, צפון אירלנד ואיסלנד. מדובר בנבחרות שקבוצות מהליגות המקומיות שלהן לא מגיעות לליגת האלופות, מישראל דווקא מגיעות, רק הנבחרת לא.

"תמיד תהיה לנו מכסיקו", סדרת הדוקו ששודרה בכאן 11 בשבועות האחרונים וסיפרה את סיפורה של נבחרת הפלא הישראלית היחידה שהגיע לטורניר גדול, היא מסמך חשוב. מה עשינו אז שלא הולך היום? או במילים אחרות: אם לוקסמבורג תעלה ליורו לפנינו, אפשר לסגור פה את הכדורגל.

פינת ההימורים

הנבואה ניתנה לטיפשים וזה. ובכל זאת, גרמניה מארחת, ספרד צעירה ובועטת, אנגליה הכי טובה שהייתה פה, וכמובן צרפת, הנבחרת הכי טובה באירופה, הכי מועמדת, והכי הגיוני שתזכה.