ירח דבש: ההנאה האמיתית שבצפייה ביורו

עוד מעט זה מתחיל: עם 22 שחקנים על כר הדשא, עשרות אלפים ביציעים, מאות אלפים במתחמי האוהדים ובפאבים ומאות מיליונים שיידבקו למסכים בבתים. יורו 2024 יוצא אל הדרך. למארחת היורו, גרמניה, יש היסטוריה מעניינת עם מפעלי כדורגל גדולים. הזכייה שלה בטורניר הגמר של הגביע העולמי ב-1954, בשווייץ (אחרי ניצחון על "נבחרת הפלא", הונגריה של פרנץ פושקאש), נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הגרמני כ"הנס של ברן" (אגב, אם אתם מחפשים עיסוק לדקות שעוד נותרו לפני שריקת הפתיחה, זה הזמן לצפות בסרט הנפלא שנקרא כך).

ל"נס" הזה היו השלכות על חיי הגרמנים מחוץ לשדה המשחק: אחרוני השבויים שנותרו בחיים, בידי הרוסים, חזרו לגרמניה ותחושות התבוסה המוחלטת במלחמת העולם, התפוגגו והתחלפו באמונה, בהשראת אותה זכייה, שגרמניה יכולה להיבנות מחדש. נכון שהיה זה כבר תשע שנים לאחר סיום אותה מלחמה, אבל יש לקחת בחשבון כי חלק מערי גרמניה נחרבו עד לייסוד, מיליונים של גרמנים צעירים מתו בהיותם חלק מהפנטזיה הנוראה ביותר בתולדות האנושות. "הנס של ברן", לפיכך, היה מעין חותמת על תעודת ההחלמה.

מסיבות מובנות, שלא לומר מוצדקות, קשה לנו להזדהות עם התחייה הגרמנית שלאחר המלחמה, שהעם היהודי היה הקורבן הנורא ביותר שלה, אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד ממנה על הקשר הישיר בין ספורט ומורל לאומי שמתועל לעשייה.

כל הגולים מיד לאחר שהובקעו: הורידו עכשיו את אפליקציית וואלה ספורט

דברו בלחש

אם כבר קשרנו בין היסטוריה יהודית לגרמנית, הרי שהפרק הבא, על אף שאינו שייך לכדורגל, משליך על ימינו אנו: אולימפיאדת מינכן, 18 שנים לאחר הזכייה הראשונה של הגרמנים בגביע העולמי, הייתה אמורה להיות היפוכו הגמור של מפגן הכוח הנאצי בברלין 1936. היא נועדה להציג לעולם את פניה המחייכות של גרמניה האחרת, החדשה, שהחלימה לחלוטין מעברה הנורא.

מתקפת הטרור על המשלחת הישראלית הפכה את החגיגה לאסון – והמשך המשחקים כרגיל הוא כתם בל ימחה בדברי ימיה של התנועה האולימפית. מה הקשר לימינו אנו? איום הטרור. 52 שנים אחרי נמצאים שוב הישראלים על הכוונת של המרצחים הפלסטינים.

האם הפעם המשטרה הגרמנית ערוכה טוב יותר? גם אם התשובה היא כן, הרי שמומלץ לתיירים מישראל שלא להתהדר בסממנים לאומיים. המטרה אינה לרפות את ידיהם של מי שמבקשים לצאת למשחקים, אלא רק להזכיר שגרמניה קלטה בעשור האחרון את האוכלוסייה הגדולה ביותר של פליטים מוסלמים. חלקם, אולי רובם, הם אנשים שוחרי שלום שמבקשים להקים לעצמם חיים במדינה מתוקנת מזו שבה נולדו וגדלו. אחרים הם חורשי רע. גרמניה אינה מדינה שבה עוצרים אנשים בכניסה למבני ציבור ומחפשים להם בתיקים, קל וחומר שהפוליטקלי קורקט מכתיב שלא יחשידו אותם לפי חזות או מבטא… רוצה לומר, הסכנה קיימת – כך שאם החלטתם לטוס לגרמניה, לפחות נסו להישאר ערניים. אם להיות יותר מפורש: גם אם אתם גאים מאוד בדגל ישראל, לא זה הזמן להניף אותו ביציע או ברחוב לפני המשחק.

פרנץ נגד יוהאן

שנתיים לאחר פיגוע הטרור במינכן, אירחה גרמניה את טורניר הגמר של הגביע העולמי ורשמה זכייה נוספת, אחרי הפסקה של 20 שנה. אוהדי הכדורגל בישראל נוטים לבחור נבחרת אהודה לפי יחס המדינה אלינו. כלומר – הזכייה של גרמניה, שגברה בגמר על הולנד, נחוותה כאן כמעט כיום אבל לאומי, אבל האמת שהנבחרת הגרמנית ההיא, שסמלה הגדול היה פרנץ בקנבאוור הצעיר, אולי לא הייתה נוצצת כמו הולנד של יוהאן קרויף, אבל שיחקה בסך הכל כדורגל חיובי. הזיכרון ההיסטורי חייב להחמיא לה יותר מאשר אוסף הקלישאות על הגנת ברזל, בעזרתן נהגנו לתאר את הכדורגל הגרמני.

בשנת 2006 אירחה גרמניה שוב את המונדיאל. היה לי את העונג להיות שם: ברחובות פרנקפורט, שאירחה את המפגש שעל הנייר היה אמור להיות גדול, אבל אכזב – בין הולנד לארגנטינה, ברחובות מינכן לקראת המפגש בין גרמניה לשבדיה, ומעל לכל חוויה ספורטיבית שחוויתי בחיי: ברחובות שטוטגארט, שנכבשה על ידי כ-100 אלף אנגלים (בערך שליש מהם עם כרטיסים למשחק שמינית הגמר מול אקוודור). מקצתם התעמתו עימותים מכוערים עם המשטרה, אבל רובם היו פשוט שיכורים מקסימים, שלגמו כמויות בלתי נתפסות של בירה בחום של מעל ל-35 מעלות, שרו שירים ולא הפסיקו לעודד לרגע אחד. מי שלא ראה עשרות אלפי אנגלים פורסים את זרועותיהם לצדדים וחגים במעגלים תוך כדי שירת: "היו עשרה מפציצים גרמנים באוויר וחיל האוויר המלכותי הוריד אחד" (כך מונים לאחור, בסגנון השיר על "99 הבקבוקים", עד שלא נותר אפילו מפציץ גרמני אחד בשמיים) – לא ראה מפגן עידוד מימיו.

הכי כיף ברחוב

שנה קודם לכן ביקרתי בגרמניה שאירחה את טורניר ההכנה, לפחות בכל הקשור לתשתיות – המפעל שנקרא גביע-האומות. בין חצי הגמר שהפגיש את ברזיל וגרמניה בנירנברג לחצי הגמר השני שהפגיש בין מקסיקו לארגנטינה, אפשר היה לראות עד כמה הגרמנים מתייחסים ברצינות לחזרה הגנרלית, שנה לפני "הדבר האמיתי": דליפות בגגות האצטדיונים תוקנו, קווי תחבורה ציבורית (שלעיניים הישראליות שלי היו כבר טובים להבהיל) שופרו, מערכות הגברה שוכללו ומתחמי האוהדים תוכננו עד לפרט האחרון. נו, טוב – גרמנים.

מיותר לציין שכל אלה פעלו באופן נדיר שנה לאחר מכן, למעשה הפעם היחידה שבה ראיתי מערך תחבורה מקומי קורס, הייתה ברכבת התחתית של מינכן, בין מריאן פלאטץ שבמרכז העיר לארנה, לפני משחק שמינית הגמר בין גרמניה לשבדיה. גם זו הייתה קריסה בעירבון מוגבל מאוד: כל מחזיקי הכרטיסים הגיעו בזמן לשריקת הפתיחה.

אז למעט הכוכבית בנושאי ביטחון, מחכה לאוהדי הכדורגל הישראלים שיגיעו למשחקים חוויה מטורפת בכל הקשור לסדר ולארגון. במונדיאל של 2006 למדתי גם שאין בזבוז גדול יותר מכרטיס כניסה לאצטדיון. אלה נמכרים לרוב במחירים מופקעים, לרוב על ידי ספונסרים שלא מתעניינים בכדורגל אלא כפלטפורמה שיווקית.

הכיצד? ובכן מה שהיה נכון לגבי המונדיאל ההוא, נכון שבעתיים לגבי היורו. אמנם אין בו נבחרות כברזיל או ארגנטינה, אבל יש בו לפחות אווירה של כדורגל, הרבה יותר משהייתה במונדיאלים שנערכו במקומות מוזרים כמו ביפן וקוריאה, בדרום אפריקה, ברוסיה או בקטאר. ערי גרמניה יוצפו בהולנדים, אנגלים, צרפתים, דנים, איטלקים ועוד – שיבטיחו חגיגה גם ברחובות.

רובם אגב מגיע ללא כרטיסים. לכן הטיפ שלי לתייר הישראלי הוא שגם במידה שידך משגת כרטיסים בספסרות יקרה להחריד, עשה לעצמך טובה והישאר במתחם האוהדים שבו מוקרן המשחק על מסכי ענק. האווירה טובה פי כמה בקרב האוהדים העממיים – הרבה יותר מהחוויה בין מי ששילמו סכומים מופקעים כדי לצפות במשחק מהיציע.

ליגה משלהם

אם ניחנתם בנטייה לציית לחוקי הפי.סי, אתם פטורים מלקרוא את הקטע הבא, אבל בואו ונודה על האמת. עם כל הכבוד לפולקלור, הרי שאין לצופה שום תועלת במונדיאל שכולל, מלבד השמות הגדולים, כל מני משתתפות קטנות מפנמה ועד בורקינה-פאסו ומטרינידד וטובגו עד לצפון-וייטנאם. אם מלבד ברזיל וארגנטינה, אנחנו מסוגלים להכיל גם את קולומביה, אורוגוואי, מקסיקו, ארצות הברית ועוד שתי נבחרות אפריקאיות לבחירתכם, הרי שריבוי הנבחרות שהוא לכאורה רצון להביא את בשורת הכדורגל למקומות חדשים – ולמעשה משקף את הרצון של פקידים בארגונים מסוימים להתפרנס… הופך את השלבים המוקדמים של המונדיאל

למפוהקים במיוחד. עם כל הכבוד למסע המרשים של מרוקו במונדיאל האחרון ועם כל הזיכרונות הנעימים מעט פחות ממסעה של נבחרת דרום-קוריאה, בחסדי השופטים, כל הדרך אל חצי הגמר שאותו אירחה, הרי שכדי להנות מכדורגל איכותי, מוטב ש-80% מהמשתתפות במפעל יגיעו מאירופה.

היורו מספק לנו הרבה יותר מכך: 100% של נבחרות אירופיות, מתוכן כ-70% הן כאלה שהיינו יושבים לראות גם משחק ידידות שלהן ומחציתן נמנות על אריות הכדורגל העולמי. עם כל הכבוד לאקוודור הצבעונית ולניו-זילנד המתקדמת, הרי שאם נרצה לראות פולקלור, יש לנו את פסטיבל המחולות בכרמיאל – השאירו את הכדורגל למקצוענים.

זה לא מניפסט גזעני חלילה (בהתייחס לדוגמה הקודמת: הייתי שמח מאוד לטייל באקוודור או לחיות שנה בניו-זילנד הרגועה, בניגוד לארץ מסוימת באגן המזרחי של הים התיכון), אלא רצון להנות מהקרם של הכדורגל העולמי, ממשחקים טעונים היסטורית כמו הולנד מול גרמניה או אנגליה מול צרפת. מדרבי איברי בין ספרד לפורטוגל, שהמנצחת בו תפגוש בקרב על אליפות המדינות הקתוליות-לטיניות את איטליה. אם בחיים שמחוץ למגרש אימצנו בהתלהבות (ובמידה רבה של צדק) את הפרוגרס, השאירו לנו את הכדורגל כאלבום זיכרון מענג מתקופה שמרנית יותר.

אתם לא חייבים להסכים אתי כמובן, מה גם שלפעמים נחמד לגוון עם איזו דנמרק או צ'כיה (בשבתה כצ'כוסלובקיה), ממש כשם שכיף להתענג על אליפות של קריית שמונה או לסטר. אלא שגם אם הפנטזיה הביזארית ביותר גורמת לכם לפנטז על קרב תחתית בין סרביה לפולין (למשל) הרי שעומדות רגלינו בשעריך, יורו 2024 – וואו, איזה חודש זה עומד להיות!