אלי גוטמן לא צריך לעבוד על התדמית

סיבוב ח' של גביע המדינה הזכיר לי את אותו השלב, בדיוק לפני 29 שנה. בית"ר ירושלים חזרה אז לימק"א למשחק אחד (אירחה אז עונה שלמה בבלומפילד וזכתה באליפות) למשחק נגד בית"ר חיפה.

אני זוכר מהמשחק הזה יותר מאשר את הנגיחה של מומו שירזי בפניו של איציק אהרונוביץ', את שבריר השנייה שבו ניגש אלי – עיתונאי בן 22 – מאמן בית"ר חיפה, אחרי שגמא כמה מטרים טובים מהספסל שלו לגומחה שבה הוסתרו העיתונאים בימק"א, והציג את עצמו: "נעים מאוד, אני אלי גוטמן".

הבכורה של גוטמן הייתה בנצרת עילית בתיקו 3:3 (אבי רביבו)

זה קרה לי עוד פעם אחת בלבד, שנה לאחר מכן ליד האצטדיון בהרצליה, לפני טורניר הנוער, עם אברהם גרנט. זה מעולם לא קרה עם דוביד, עם שרף, בטח שלא עם קשטן. עד היום אני משפיל את עיני כשאני פוגש בקשטן. מפחד.

מה זה אומר? לא בטוח שהרבה. יש משהו בטיפוס המטאורי הזה, מאחורי הקלעים של הכדורגל הישראלי, לאימון בצ'לסי או לחילופין, אימון בליגת האלופות ובנבחרת ישראל, שנראה לפעמים לא טבעי. אין לי חלילה מילה אחת לומר על יכולות האימון של גרנט או של גוטמן – והם לא מיקשה אחת – אבל אני בהחלט חושב שהם לא הגדולים מכולם. יותר מאשר פאסון, יש להם תדמית. ועליה הם ישמרו בכל עת, על אף שהקריירה שלהם הולכת ומדשדשת.

גרנט. טיפוס מטאורי (gettyimages)

ארבעה חודשים אחרי שהיה למאמן הראשון בתולדות נבחרת ישראל שלא רק שלא ניצח את קפריסין במשחק בית, אלא אף הפסיד לה, חזר גוטמן ל"חודורוב", עטה על עצמו את פרצוף הנפט שמאפיין אותו זה יובלות, ואמר משהו על "חזרה הביתה".

שטויות. גוטמן נולד בחיפה, זה ביתו. לא מכבי חיפה ואפילו לא הפועל חיפה כרכרו סביבו, גם לא בשעתן הקשה. להפועל ת"א הוא הגיע בחורף 2007 כי שחר בן עמי זרק להפועל ולגוטמן חבל הצלה. גוטמן, בעזרת הצוות המופלא שהיה לו – אבוקסיס, ציבלין ובורשטיין – ובעזרת נדיבות הלב של מוני הראל והמתנות של אלי טביב, יצר את הקבוצה הכי טובה של הפועל ת"א בכל הזמנים, גם אם זכה באליפות כתוצאה מקיזוז ועל אף שהפסיד שתיים נוספות, למרות שהקבוצה שלו הייתה טובה ממכבי חיפה.

הפועל ת"א שגוטמן חוזר אליה שונה לחלוטין. היא מרוששת מכל סממניה ולא רק מלקקת פצעים של מחסור כלכלי. אין שם אף שחקן שיכול להזכיר אפילו את מהראן לאלה, שלא לדבר על אניימה, דה סילבה, בן דיין, ורמוט, זהבי ושכטר. אפילו ידין זה לא אותו ידין.

גוטמן לא היה מגיע להפועל ת"א – בטח לא אחרי ארבע שנים בנבחרת ישראל שהגיעו בעקבות העפלה לליגת האלופות – אלמלא הייתה זו הצעתו היחידה. וברגע שמכבי ת"א בחרה בפיטר בוס, הוא "חזר הביתה".

את המילה אופורטוניסט שמעתי לראשונה בהקשר של רונן חרזי. את משמעותה הבנתי בשנים שסיקרתי את אלי גוטמן. הוא ישנה כל מטרה שהציב לעצמו, כדי להשיג את מה שנוח לו. גוטמן רצה לאמן בחו"ל, לא רק בקפריסין, והלך למקום האחרון שעוד מתייחס אליו כמו אל אלוהים, ואולי בנימה רבה של צדק. הוא באמת עשה להם טוב, לאדומים.)